אונדזער

מי שהסתכל מספיק טוב, היה יכול עוד לראות את השאריות הדהויות של האותיות "בנק אלרן" על הקיר הצדדי של "קפה הרמן" בבניין ג'נרלי.
אבל אף-אחד לא הסתכל מספיק טוב, ולאף-אחד לא היה אכפת שהקפה הכי אריסטוקרטי ונחשב בירושלים היה פעם סניף של בנק שאף-אחד לא זוכר.

את השטרות והניירות החליפו מפיות אלגנטיות, את העסקנים הקולניים החליפו כל מיני ייקים מתנשאים, אמנים ואקדמאים, ואת ההלוואות והעיסקאות החליפו סיפורי בגידות מלאות יצר, שמתחבאות מאחורי חליפות ושיחות מנופחות מחשיבות.
הייתי יושב שם ורואה את כל מה שמתרגש מתחת לפני השטח, מחזיק תמיד איזה מגזין או ספר טוב, ועושה את עצמי קורא בזמן שאני מקשיב לשולחנות שמסביב ומבין בדיוק מי מנהל רומן עם מי, ומי מרכל על מי אחר-כך. ועדיין, לא ראיתי את מה שבאמת הסתתר שם.

- "בוא תעשה לי טובה רגע", ביקש הרמן ערב אחד.
סיימתי בלגימה ארוכה את הבירה, ויצאתי איתו אל הרחוב, ומשם אל הדלת הסגורה שאף-פעם לא שמתי לב אליה, בצד היותר חשוך של הבניין.
לצאת משם כבר היה הרבה יותר קשה. כל סיפורי הבגידות והסודות של הקפה היו פשוטים ותמימים לעומת מה שקרה מאחורי הקיר שלו. שם, בחדר לא משופץ ואפוף עשן, שאת הכניסה אליו דרך השביל הצדדי הכירו רק האנשים שהיו צריכים להכיר, היו העסקים האמיתיים שהרמן ניהל.
- "אתה מכיר בלק ג'ק? עשרים ואחת?" הוא שאל כשעמדנו בצד, והסתכלנו על השולחנות עם כל האנשים שהסתכלו עלינו חזרה במבט של מחפשי ישועה. "אל תדאג, אתה לא תפסיד כלום. אתה רק האונדזער פה. חסרה לנו יד לשולחן", הוא לחש לי.

בבלק ג'ק קצת ניצחתי וקצת הפסדתי. זה לא ממש היה משנה. רק אני והרמן ידענו שאני בעצם יד ששייכת לבית. יד "אונדזער". יש משהו מתוח ומשחרר בו-זמנית כשאתה משחק בהימורים אבל בעצם רק מעמיד פנים שאתה מסתכן. כשיש לך רשת בטחון כזאת, וכל מה שאתה צריך זה להסתכל איך כולם מתייחסים בפזרנות מלאת חשיבות עצמית לכסף שהם אף-פעם לא ירוויחו, בזמן שאתה יודע שאף-פעם לא תפסיד, ורק מתרכז בלהסתיר את הקלפים שלך מאחורי העשן.

דרך הקיר עוד יכולתי קצת לשמוע את המוזיקה והאנשים שישבו בקפה, ואין להם מושג. הייתי עובר שם בתחילת כל ערב ומצלם אותם בעיניים, כדי לקחת את הזכרון הזה איתי כשאני הולך לשולחן הקבוע שלי ב"קלוב", לשחק קלפים עם מקסים, סגל ואפשטיין – אנשים שנראו כמו בנקאים או עסקני הסתדרות כאלה של פעם, עם הכרס והחליפות והסיגרים שלהם, ומגלגלים כספים לא שלהם ממקום למקום.

זה שאני לא לבשתי כרס וחליפה ונראיתי כל-כך שונה מהם, רק עזר לסוד שלי ושל הרמן, כי זה גרם להם לחשוב שהם אלה שמרמים אותי. אבל בעסקים מהסוג הזה לא באמת צריך חליפות וסיגרים. בעסקים כאלה אין הסכמים ואין משא ומתן. יש רק אמון וכבוד של מילים ולחישות. וככה, בלי שום הסכם ובלי שאף-אחד ידע, הפכתי להיות השותף השקט של ה"קלוב". זה שלא מסכן שום דבר, ולא משקיע שום דבר, ורק מקבל נתח קבוע מהרווחים.

הימורים זאת חולשה, כמו עסקים. כמו אהבה. כמו כל דבר שיש בו כבוד. אבל הבעיה בהימורים היא שהם נותנים לאנשים אשליה של כוח וחשיבות עצמית, בזמן שכולם בסוף רק מפסידים שם. אי-אפשר לנצח את הבית, וגם אי-אפשר לברוח.
חוץ מאפשטיין.

ידענו שהוא סוחב איזו מחלה בכליות עוד מגרמניה, וידענו שהוא כל הזמן הולך לשירותים באמצע המשחק. אבל רק באותו ערב שהוא לא חזר משם, כולם הבינו שהוא היה רמאי.
כשהגענו למטבחון וראינו את החלון המפורק, היה כבר ברור שאפשטיין ברח עם הכסף. אבל כשכולם רצו לרחוב לנסות לרדוף אחריו אני נשארתי שם, כי ידעתי שהחלון הזה הוא סתם עוד הונאה שלו. בשקט שנשאר שמעתי שוב את הקולות העמומים מהקפה, וגם הקולות האלה נחלשו ונעלמו כשפתחתי את ארון העץ התחתון, וזחלתי דרך הקיר השבור שמאחוריו אל החדר שאף-אחד לא ידע שאפשר להגיע אליו.
כשנעמדתי, עוד הספקתי לראות את אפשטיין יוצא דרך הדלת של מה שהיה פעם משרד, ועכשיו נראה כמו מוזיאון מאובק של ימים רחוקים, מלא בשולחנות עץ ישנים, כסאות מתפרקים, ארונות מתכת וארגזים של מסמכים דהויים. את אפשטיין כבר לא היה טעם לחפש שם.

מסמכים של בנקים הם הדבר הכי משעמם בעולם, עד שאתה מבין שכמו אצל הייקים מהקפה, מאחורי המספרים והשמות יש סיפורים של אנשים. ושל כבוד. ושל כסף. הרבה כסף. ובזמן שכולם חיפשו את אפשטיין ברחובות הליליים והקרים של ירושלים, אני ביליתי את המשך הלילה שם, בחושך ובאבק, בחדר הזה שקפא בזמן מאחורי הקיר, מנסה לחבר מחדש את הסיפור של הבנק שאף-אחד לא זוכר, ורק מתבלבל עוד יותר בין כל הניירות.

- "אנשים מאמינים רק למה שהם יכולים לראות", חייך מאחורי פתאום אפשטיין. "ואנשים יכולים להסתכל רק איפה שמראים להם כסף. זה כמו בקלוב. אתה חושב שמישהו עושה טובה למישהו כשהוא מציל אותו מהתמוטטות? אתה חושב שבנק סתם נופל ואף-אחד לא מרוויח מזה? אתה לא יודע שאיפה שיש כסף יש גם גנב שלוקח אותו?"
- "אני מכיר את הסיפורים על כל הבנקים הקטנים האלה. קראתי על זה פעם", אמרתי. "אבל אני לא מבין עכשיו מי זה הקופרמן הזה שמופיע בכל הניירות פה. ואיך כל המסמכים האלה הגיעו לכאן בכלל? בנק אלרן עבר מכאן עוד בשנות השישים, הרבה לפני כל ההסתבכות ההיא. ובכלל, ההנהלה של 'אלרן' היתה הרי בתל-אביב".
- "בטח, בתל-אביב". הוא חייך וסידר את הבלורית המדולדלת שלו. "בתל-אביב של לבון ושל ידלין ושל לוינסון, נכון?"
- "כל האנשים החזקים", התעקשתי.
- "את האנשים החזקים באמת אף-פעם לא מכירים. אבל תמיד הם שם. צריך רק להקשיב. לא מי גונב, אלא מי באמת מרוויח מזה. מי לא עושה רעש. מי האונדזער", הוא אמר, פתח את הדלת של המשרד הישן, ונעלם.

יצאתי משם לקור של הבוקר הירושלמי. אנשים בחליפות כבר התחילו למלא את רחוב יפו בדרך לעוד יום עבודה, שותקים ורציניים כמו האריה שהסתכל עלי מהגג של בניין ג'נרלי.
- "יהודי, בוא תעשה מצווה, תשלים לנו מניין של שחרית", העיר אותי מהמחשבות הקול מאחורי.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.