זיכרון קפוא בזמן

היא נראתה לי מוכרת, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי הכל היא שחקנית, ואני מתהדר בזיכרון שאפשר להגדיר אותו פנומנלי במחורבנותו. אנשים תמיד נראים לי מוכרים, ובדרך כלל זה נגמר ככה. בגילי כבר למדתי לא לפתור את כל התעלומות בחיים.

הבעיה היא שהילדה שלי התאהבה בדיסק של ההצגה הזאת "הענק וגנו הקסום", והמשיכה לראות אותו שוב ושוב. ובצדק - ליאור כלפון הוא יוצר מאוד מוכשר. וגם השחקנים שם.

למשל היא, שבסוף, כשהילדה שלי לא ויתרה והמשיכה לראות גם את כל הקרדיטים שחותמים את הסרט, הסתבר שקוראים לה רוני נוימן.

וזה כבר ממש נשמע לי מוכר. ופתאום הבנתי גם מאיפה. רק שאני לא יכול להסביר איך - בגילי הזיכרון כבר עובד בדרכים משלו. למדתי לא לפתור את כל התעלומות בחיים.

אבל אם יש הזדמנות לפתור לפחות אחת קטנה, אז למה לא.

גם אם זה מצריך צפיה באחת הקלטות המביכות ביותר בתולדות הוידאו - סרט הגמר שלי מהימים הרחוקים שבהם למדתי קולנוע, ושבהם גם אשכרה השתמשו בקלטות וידאו.

ובכן, השנים עשו לקלטת רק טוב. במובן הזה שעכשיו אפשר להאשים את פגעי הזמן באיכות הירודה של החזיון הזה, ובעיקר של הסאונד המחורבן שמחביא באופן שערורייתי את התסריט שכתבתי בשותפות עם פסיכולוגית קלינית - בנסיון להעניק לו עומק שלא היה בסיפור המקורי שכתבתי, כי אני הרי לא לוקה בנפשי.

ושם היא היתה. בערך בת 17 אז, תלמידת תיכון שמשחקת ביחד עם חברה שלה את הגרופי המתלהבת שרואה את המתופף של להקת ה-Pain Killers עובר לידה ברחוב, ומרגישה שהנה החלום שלה יכול להתגשם, כאילו היא על סף כניסה לגנו הקסום של איזה ענק מאיים. רק שאז הסרט, כמו המתופף עצמו, ממשיך בלעדיה לסצנות אחרות - אם כי מביכות לא פחות.

ואם יש לקח אחד לסיפור הזה, הרי הוא שיש עוד תקווה. כמו שבגיל 17 רוני נוימן רק ידעה וחלמה שהיא רוצה להיות שחקנית, והיום היא מאוד מצליחה, ככה גם אני אחרי כל השנים עדיין מצליח מדי פעם להיזכר בדברים. אפילו אם הם דברים כמו סרט הגמר שלי, שראויים יותר להישכח.