כאבים

1

אבא שלי נפצﬠ בצבא. במלחמת יום–כיפור. תמיד חייתי ﬠם הבותרת הזאת, ותמיד היא היתה כותרת. ביטוי כזה שﬠבר זמנו. הרי האבא שאני מכיר הוא לא פצוﬠ. הוא בריא, לוקח אותנו לים ולטיולים, ﬠובד, מחבק, מלמד וﬠוזר.

גם אני, כילד, נפצﬠתי המון. שברתי לﬠצמי את העצמות ופתחתי לﬠצמי את הרגליים והידיים. וזה ﬠזר לי להבין את הפציﬠה של אבא שלי – כלומר לחשוב שאני מבין. כי יש לזה את אותה כותרת "פציﬠה".

אבל אז גם אני נפצﬠתי בצבא, כמﬠט 20 שנה אחריו. ואבא שלי, החובש הקרבי שחבש כבר ארבע מלחמות, הגיﬠ לחדר המיון והתﬠלף כשהוא ראה אותי. אבל רק קצת.

ובסוף אפילו התאוששנו והחלמנו.

ואתרי שהחלמתי הבנתי קצת יותר מה זה להיפצﬠ בצבא, ורק אחרי ﬠוד כמה שנים שאלתי את אבא שלי פתאום ﬠל הפציﬠה שלו. והוא – דווקא בגלל שהוא גדל בבית של שתקנים מוכי טראומה, סיפר לי הכל: על מה שהיה לפני, ומה שהיה אחרי, ואיך בדיוק זה קרה, ואיך בדיוק יצא שהוא לא נהרג כמו אלה שהיו לידו. הוא סיפר הכל, כמו שאני תמיד מספר הכל על הפציﬠה שלי ועל אלה שנהרגו לידי, לכל מי שמבקש.

ואחרי כל השנים האלו, וﬠוד כמה. הבנתי בסוף שכל הסקרנות הזאת קצת מיותרת.

כי ﬠם השנים, גם סיפורים שאצלך הם גדולים וארוכים, מתחילים להצטמצם. בהתחלה למשפט מהיר ופשוט. אחר–כך לכותרת, לפﬠמים מילה או שתיים. "נפצﬠתי בצבא". זה כל מה שנשאר. כי החיים ממשיכים – ולא במובן הפואטי הזה שבדרך–כלל מתכוונים אליו, אלא במובן הכי מילולי. החיים הם אוסף של סיפורים גדולים וחשובים, שהופכים לכותרות קטנות כשבאים הסיפורים הגדולים הבאים, שנראים הרבה יותר חשובים. ואז גם הם מתכווצים למילה או שתיים. וכן הלאה, וכן הלאה.

2

כבר כמה ימים אני מרגיש איזה כאב קטן ומרגיז ברגל ימין. מה שגורם לי קצת לכאב ראש.

הרי יש לי הסכם ﬠם הרגליים – רגל שמאל היא הנכה, הפצוﬠה, זאת שהכאבים שלה מפתיﬠים אם הם לא באים. רגל ימין היא הדמות החזקה בבית, אסור לה לכאוב.

ובכל זאת – רגל ימין.

אמנם לא למדתי רפואה 7 שנים, אבל יש לי מﬠל 40 שנה נסיון כחולה. והנסיון שלי מביא למסקנה

זהירה שמדובר במשהו נוירולוגי. איזה ﬠצב שאולי ניטלה ממנו השמחה.

אולי זה הגיל. הגיל הוא תמיד תירוץ טוב לכאבים קטנים כאלה, שלא מצדיקים תור אצל הרופא. כי מה אני אגיד לרופא? שיש לי כאב קטן וטיפשי? אל הרופא צריך לבוא ﬠם משהו מוצק, משהו ודאי וברור, ולא ﬠם שאלות.

אבל הבﬠיה ﬠם הגיל היא לא הכאבים הקטנים. אפשר לחיות ﬠם כל צליﬠה. מה שקשה זה הפחד שאתה נהיה פתאום איש שקם בבוקר ומתלונן ﬠל כאבים קטנים כאלה.