סדרת הסיפורים הקצרים "מסעותי בין אנשים" נכתבה כשילוב של זכרונות, נופים, לקחים, ורבדים של משמעויות סמליות ושל רמזים לפיסות מציאות והיסטוריה ישראלית.
כל סיפור מציג פגישה עם מקום ועם אדם, ובעצם עם מקום רגשי ונפשי ועם מארג של אנשים ואירועים.
גם הכתיבה של כל סיפור היא מסע מבחינתי. יש בה חקירה, איסוף של רמזים והקשרים, ותפירה של כל אלה דרך בחירה קפדנית של מילים ודימויים, לתוך סיפור הזכרון והלקח שלו. מבחינתי, חלק מההנאה במסע הזה, הוא האפשרות לפענח את כל הרבדים האלה מחדש.
את סדרת הסיפורים הזאת אפשר לקרוא לפי הסדר (יש רשימה, ויש הפניה בכל סיפור אל הסיפור הבא), אבל אין לסדרה הזאת באמת סדר, ולכן אפשר גם לקרוא אותה כחוויית מסע - דרך הסימונים של מקומו של כל סיפור על המפה הדינמית.
את טורוקני פגשתי כשעבדתי באיזה קיץ בקיבוץ נערן. כמו הרבה אנשים שמסתובבים בחיים שלנו, אף אחד לא ממש ידע לספר איך טורוקני הגיע לשם, אבל כולם הסכימו שהוא היה העובד הכי חרוץ והכי חכם במוסך של הקיבוץ. כולם ידעו שאם יש בעיה או שאלה שנשארת תלויה באוויר יותר מדי זמן, טורוקני הגדול הוא האיש שאליו צריך לפנות.
אבל בהפסקות, בזמן שכל אחד היה מתנפל בידיים ספוגות גריז שחור על הכריך שהכין מכיכר לחם שלמה וחצי קילו סלמי, טורוקני הגדול היה נעלם. "הוא מתפלל", הם אמרו בפה מלא מלפפונים חמוצים, כאילו תפילה היא התשובה לכל תעלומה בחיים.
מצאתי אותו כמה מאות מטרים משם, ליד חומת האבנים הישנה שמאחורי הצריף הנטוש. כמה אבנים גדולות היו מפורקות מהחומה ומונחות לרגליו, בזמן שהוא חפר בידיו הגדולות והעירומות כדי להמשיך ולעקור מהחומה את האבן הבאה. בדיוק כשנעמדתי שם הוא משך אותה בכוח, והיא נקטפה לידיו כמו פרי בשל מהמטע, והחול הרך שסביבה נשפך קצת איתה וכיסה את המגפיים שלו, עד שנרגע.
מאז, בכל הפסקת צהריים, ולפעמים גם אחרי העבודה, הייתי עומד לידו ומסתכל איך הוא מפרק את החומה הישנה. אבן אחרי אבן הוא ניסה לחשוף את מה שמסתתר מאחוריה, ואבן אחרי אבן התחלנו גם לדבר.
רק אני ידעתי לאן טורוקני נעלם בהפסקות, ורק אני שמעתי ממנו את הסיפור המופלא על המחקר שהוא עושה מאחורי הצריף הישן, ואיך הוא מנסה לחשוף שם את ההוכחה הארכיאולוגית הניצחת - את יריחו הקדומה, המקראית, שנמצאת ממש מתחת לאף של כולם, בתוך הקיבוץ, ולא איפה שכולם חושבים בטעות שהיא.
וכשאף אחד לא ראה, גם אני עזרתי לו מדי פעם לחלוץ את האבנים משם, למרות שלא יכולתי לדעת אם הוא צודק או אם יש בזה טעם בכלל.
ויכול להיות שהתשובה היתה באמת נחשפת - כי טורוקני היה האדם הכי עקשן וחזק שהכרתי אי-פעם. אבל תשובות מהסוג הזה דורשות הרבה זמן, ולי לא היתה סבלנות רבה כל כך. קצת לפני שעזבתי את נערן האבנים עוד היו שם, חלקן על האדמה היבשה, וחלקן עדיין תקועות בחומה הישנה, וטורוקני נהרג בצבא.
שוליים
התקופה שבה גרתי בקריית שמונה היתה המשעממת ביותר בחיי.
חשבתי שלהתרחק מהבית זה משהו שיתן לי שקט ליצור. חשבתי שהמפגש היומיומי עם האנשים הפשוטים, האמיתיים והחמים יתן לי השראה לאמנות. אבל לא היתה שם השראה, לא אמנות, ולא יצירה. רק חיים אפורים של אנשים אפורים, וקפה שחור שאו שיש בו מעט מדי סוכר, או שיש בו יותר מדי. אין אמצע.
עבדתי מדי פעם במטעים של איזה קיבוץ באיזור. אני אפילו לא זוכר בדיוק איזה - כולם נראים אותו הדבר. עבודה קשה שמפגישה אותך עם עוד אנשים שעובדים קשה, ועם ריחות של דשן, פירות רקובים, זיעה, וקפה שחור. שום דבר אמנותי אין בזה.
אבל שם, בטיולים שלי בקיבוץ, הכרתי אותה. והאמת היא שבכלל רציתי להכיר את הבת שלה, אבל כשאתה עובר לגור בקריית שמונה כדי לקבל השראה, ומוצא את עצמך רק עובד קשה במטע של קיבוץ לא ידוע, ושותה קפה שחור עם מובטלים, אתה כבר לא בררן בנוגע לתוכניות החיים והגשמתן.
היינו נפגשים בתחנת הדלק שעל כביש 99, בשעות שהחיים בכל האיזור כבר היו סגורים. במכונית המקרטעת שלי היינו נוסעים לאיזו פינה נסתרת בין השדות, היא חולמת שאני הבחור הצעיר והזר שכובש את גופה, אבל יודעת שאני סתם הדרך שלה להדחיק את פגעי הזמן, ואני חולם שהיא זאת שתעורר את ההשראה שלי, אבל יודע שרק אהיה עייף יותר בבוקר.
ואז, לילה אחד היא לא הגיעה. חיכיתי שם עד שהתייאשתי, ואז חיכיתי עוד קצת, עד שהשיר ברדיו יגמר, ואז נסעתי חזרה, לישון. בחושך, הנסיעה הזאת נראתה כאילו שום דבר בעצם לא זז. כל מה שרציתי זה להגיע כבר הביתה. ופתאום העיניים החצי עצומות שלי נפתחו כשראו את המכונית ההיא בין העצים בצד.
זאת היתה מכונית בדיוק כמו שלה. חונה שם בחושך, לא מצפה שהפנסים של המכונית שלי יחשפו אותה בשעה כזאת. הסתכלתי טוב, לזהות את המספר, או אפילו אותה עצמה שם, וככה פיספסתי את הסיבוב וירדתי מהכביש.
הנסיון להבין את מי ואת מה ראיתי שם, התחלף מיד בנסיון לשמור על המכונית במצב יציב, כשהיא דוהרת וקופצת על האדמה החשוכה שהכרתי רק ממבטים חטופים, ולא ככה מקרוב.
ופתאום, הענפים ששרטו את המכונית מלמטה השתתקו, והאבק שהציף את הכל וחדר דרך החלונות הפתוחים נשטף באוויר צלול ובעומק אינסופי של החושך. המנוע נדם. ריחפתי.
וידעתי שאני ממשיך, ושהמהירות רק גוברת, ושאני משאיר את הכל מאחורי. והלילה מסביב הפך חשוך יותר ויותר, עד שהמכונית נעצרה, רחוק רחוק מכל זה.
פתחתי את הדלת ויצאתי, מחפש רמז שיגיד לי איפה אני.
ורוח חדשה של תקווה גדולה לחיים חדשים ומרתקים שטפה אותי, כשראיתי את השלט הצנוע עונה לי: "ברוכים הבאים לירוחם".
טוב, אמרתי לכם שקריית שמונה היתה משעממת.
סמטת ב'
אנשים שמאבדים את דרכם הולכים לאט יותר. וכשאנשים הולכים לאט יותר, הם מסתכנים בכך שיראו דברים שאף-אחד אחר לא רואה.
במיוחד בין הסימטאות של צפת העתיקה, כשכל צעד מוביל פנימה, אל שבילים שהופכים יותר ויותר צרים, בין בתים שהופכים כל-כך קרובים זה לזה, שהדרך היחידה לצאת מהם היא למטה.
ואת כל זה לא הייתי יודע אם לא הייתי הולך לאיבוד פעם, בדיוק ככה, בשבילי המדרגות שמסתעפים בין סמטת ב' לבין תתי הסמטאות שיש להן רק ריחות, וכבר אין להן שמות. שם, בין ריח ההדס למדרגות התאנה, לא היתה לי ברירה, ונכנסתי אל החצר.
החצר היתה ריקה. בפינתה האחת בור מים מכוסה, וממול, ליד דלת העץ המתקלפת, התנקזו האבנים הגסות והקשות של הריצפה, אל כוך של מדרגות - לא יותר מגובהי גובהו.
מכל בתי-הכנסת של צפת העתיקה, זה שהובילו אותי אליו המדרגות ההן נראה הקטן והעיקש ביותר. היו בו מעט כיסאות שהמתינו מאחורי עוד פחות מאמינים בתפילת עמידה - חוץ מהאיש הזקן שהמשיך לשבת מנומנם בפינה ליד הכניסה, כאילו כל תפקידו הנצחי הוא להיות העשירי למניין, ורק למלמל "אמן" במקומות הנכונים של הקדיש.
ריח הפרוכת המאובקת התערבב בריח רהיטי העץ החורקים, בתוך אוויר קולות התפילה שכאילו נמשכו שם דורות ארוכים ללא הפסקה, ואני ניסיתי לחשב את דרכי החוצה משם. אבל תפילת המנחה בדיוק הסתיימה, ובין המלמולים החדשים שהחליפו אותה, פתאום שמעתי את הקול הסדוק של הזקן מה'אמן' של הקדיש קורא לי.
הוא הניח יד כבדה על כתפי והוביל אותי אל דלת ברזל חלודה, שהסתתרה בין האיטצבאות עמוסות הספרים. היא חרקה כשהוא משך אותה, אבל נראה היה שאף-אחד מהאנשים שם לא שם לב אליה ואלינו, ואל אור השמש שחדר פתאום כשהיא נפתחה וחשפה בפני חצר גדולה.
ובמרכז החצר, מתחת לעץ חרוב גדול, עמדה מצבת אבן ששוליה כבר מתפרקים ומתפוררים, וחריטת האותיות שעליה כבר ריקה מצבע. "ישראל בן מלכה" אמרו האותיות. כך, ולא עוד.
"זה הקבר של ישראל הכופר" הסביר המתפלל הזקן, למרות שלא היה בזה הסבר. ואז, בביטחון שיש רק לאנשים שמכירים את כל התפילות והטקסים גם כשהם מנמנמים, הוסיף "באת לחפש אותו, לא?"
"בצפת הקדושה לא היה מקום לכופר כמוהו, ולא היה מקום לדברים שהוא דיבר", המשיך הזקן, בלי לחכות לתשובתי, והקמטים בפניו איימו לפלוש לעיניו עצמן כשדיבר. אבל כשיורדים כל-כך נמוך במדרגות האבן שבין הסמטאות בצפת העתיקה, גם המילים מתמעטות, והזקן ידע שגם מה שאמר כבר הספיק.
"הוא היה כופר גדול, אז קברו אותו מחוץ ליישוב", הוא סיכם, מדלג על הפרטים שאין בהם כבר צורך עוד. "אבל היישוב גדל, וישראל הכופר נכנס לתוכו אחרי מותו".
עמדתי שם, מול הקבר של הכופר הזה, מנסה להבין איך אני יוצא מחצר בית-הכנסת הזה שנקבר גם הוא מתחת לעיר שצמחה עם השנים, ועכשיו רק התרבו בי השאלות. לא רק איך אני יוצא, אלא לאן בכלל נכנסתי.
"אבל הוא לא באמת מת, אתה יודע?" המתיק הזקן את הסוד. "ישראל המשיך לחיות. רק 'הכופר' מת".
אנשים שמאבדים את דרכם בין ריחות סיפורי הסמטאות של צפת העתיקה, מסתכנים בכך שיאבדו גם את השאלה הפשוטה שהביאה אותם לשם מלכתחילה, ובכך שתשבה אותם האשליה שיש איזה מלמול פשוט שיפתור את התלבטויותיהם.
"אתה?" שאלתי בלחש.
הזקן חייך, כמי שמכיר את כל כללי הטקס, כמי שראה כבר את כל הסמטאות, החצרות והשאלות. "זה סוף יפה. אבל מתאים רק לאגדות" הוא אמר.
"בחיים האמיתיים, ישראל הכופר חי עוד בתוכנו. גם בי, גם בך, וגם בכל אלה שנראים כיודעים היטב את דרכם".
תיקון צהריים
לכל בעיה שתוקעת את החיים יש פתרון, גם אם לוקח לפעמים זמן למצוא אותו.
כשהחלטתי להתאמן למרתון, למשל, וחיפשתי בכל מיני חנויות סוללה לשעון הכושר המשוכלל, כבר כמעט התייאשתי. אבל אז מישהו סיפר לי שברחוב אלנבי, קצת ליד הבניין המתפורר שהיה הקולנוע הישן, יש חנות אחת של שעונים - ושם בטוח אוכל למצוא את הסוללה המתאימה.
הגעתי לשם לקראת הצהריים. אברהם הזקן נטל את המברג הקטן והנאמן שלו, ופתח בידיים מסורות ורועדות את גב השעון החדיש שלי, ואני הבטתי מסביב, על החנות שהיתה מלאה במכשירים ישנים, ושעונים שכל אחד מהם מראה על שעה אחרת. קונים לא היו שם, רק הוויכוחים של אברהם ואחיו, והזמן שכאילו עצר מלכת, למרות כל הסוללות מכל הסוגים.
על הקיר, בתוך מסגרת, היתה תלויה כתבה ישנה שנגזרה בקפדנות מעיתון מצהיב. "אפילו ביאליק ביקר שם", אמרו האותיות, שסיפרו את הסיפור של החנות הזאת, ושל אברהם הזקן ואחיו, ואבא שלהם השען.
"ביאליק היה קמצן גדול", הכריז אברהם בלי להרים את העיניים מזכוכית המגדלת. "עד היום הוא חייב לנו כסף", הוא הסביר, כמו שרק איש של שעונים יכול לא לשכוח.
ואחרי ששילמתי על הסוללה, ויצאתי, חזרתי פנימה כי גם אני נזכרתי במשהו. פתחתי את הארנק, והוצאתי מהתא הפנימי שלו שטר ישן מהאוסף המקופל בקפידה שלי. "הנה", אמרתי לאברהם וחייכתי. "זה על החוב".
"אוווו זה ישן מאוד!", חייך אברהם הזקן, ולקח לידיו שוב את זכוכית המגדלת. "מאיזו שנה זה?"
"מאז שנולדתי", אמרתי. "בערך".
אברהם לקח מהמגירה הצדדית נעץ מתכת, ותלה את השטר על הקיר. 10 לירות ישראליות, שמהן הביט בנו דיוקנו המרצין של חיים נחמן ביאליק.
יצאתי החוצה והבטתי בשעון הכושר שלי. השעה בו היתה קצת אחרי אחת, ואני התעכבתי עוד קצת מול השעונים בחלון הראווה של אברהם, כדי להבין אם זאת באמת השעה הנכונה.
"וואו!", שמעתי את האישה המבוגרת שנכנסה לחנות. "איזה שטר עתיק! זה ביאליק, לא?"
"אחחח", זעף אליה בחזרה אברהם הזקן. "ביאליק היה קמצן גדול!"
דמיונה
באמת שרציתי לגור בדימונה. אבל הבעיה היא שאי-אפשר להבחין שם בין אירוניה לציניות.
הגעתי לדירה בשיכון הישן לקראת ערב. פתחתי את החלון בתקווה לאיזו בריזה שתצנן לי את הזיעה, אבל במקום בריזה שטפה אותי עננת ריח של חריימה חם. ובגלל שבאמת הייתי רעב, עישנתי. אחרי הסיגריה לא היה כבר תירוץ, אז העברתי את התיק לחדר השינה הריק שלי, הפעלתי את המזגן הקטן והתחלתי לסדר את הבגדים בארון העץ החום שהיה שם.
ואז היא נכנסה. היא לבשה שמלה דקה ושחורה, שלמרות שהיתה הכי פשוטה, נראתה כאילו התאימו אותה בדייקנות אינסופית של שמלת כלה לגוף המלא והשמח שלה. השיער שלה היה אסוף בקליפס גדול, והתנדנד בקצוות התלתלים שלו כשהיא דיברה חזק, כדי להתגבר על טרטור המזגן, או סתם כי ככה היא מדברת.
"ברוך הבא בצל שכונתנו", היא אמרה בחיוך. "מה מביא אותך אלינו?"
ניסיתי להתחיל לענות, אבל בדימונה, מסתבר, אסור להפריע לשכנים באמצע הבדיחה. "האוטובוס, אה?"
יצא שחייכתי. וזה היה טוב, כי אז היא אמרה "בוא כפרה, בוא תאכל איתי, אתה נראה רעב".
הדירה של האישה עם החריימה היתה בדיוק כמו שלי, רק מלאה בכל מיני בגדים וחפצים שיש בדירות שאנשים באמת גרים בהן, והחריימה של האישה עם החריימה היה הטעים ביותר שהיה לי - חריף ומלא בכל מיני טעמים שאפשר למצוא רק בזיעת הידיים של נשים שמנמנות בדירה בלי מזגן בדימונה.
אז ישבנו ואכלתי את החריימה, והתלתלים שלה קפצו כשהיא דיברה, והעור שלה הבריק מול העיניים שלי. ואחר-כך שתינו ערק והמשכנו לדבר, ועישנו סיגריות והיא סיפרה לי על דימונה, ועל אבא שלה שהיתה לו חנות דגים באמצע המדבר, ועל אמא שלה שהיא כבר אלמנה, אבל עדיין מבשלת לשניים.
בבוקר הלכתי למתווך כדי לסדר את התשלום. הוא ישב בחנות שלו עם עיגולי זיעה שניסיתי להתחמק מהם בכל פעם שהוא הניף את הידיים כדי לדבר. "רוצה קפה מותק?" הוא שאל אותי וכבר קם להכין.
"איך הדירה?" הוא התעניין כדי להבטיח שלא אריב איתו על התשלום. "מקסימה, אה? כמו שאמרתי לך - שקטה, קרובה למרכז..."
"זה דימונה. הכל פה קרוב למרכז" עניתי. "תגיד, יש בכלל עבודה למתווך דירות כאן?"
"מה אני אגיד לך, זה לא תל-אביב פה. אבל אני מתווך דירות, זה מה שאני יודע לעשות".
"אז תעבור לתל-אביב, שם צריך מתווכי דירות".
"לאאאא תל-אביב גדולה עלי. אני קטן אני", הוא אמר כשהכרס שלו התישבה בחזרה בכיסא החורק והמתקלף. "יאכלו אותי שם".
ואז היא שוב נכנסה, עם שקיות של קניות שהשאירו על האצבעות שלה חריצים מתוקים כמו בעוגיות קורביה. "מותק, עשי טובה תכיני לו קפה", הוא אמר לה, ושנינו חייכנו.
"הרגע הכנת לי", הזכרתי לו.
"עוד פעם הבאת דגים? כל יום נאכל חריימה?", שאל אותה המתווך.
הסתכלתי על המתווך ואשתו, כיביתי את הסיגריה, ואמרתי "תקשיב, אני מצטער, אבל אני לא יכול לקחת את הדירה".
"למה, נשמה?" הוא שאל בקול כמעט שבור. "היא לא טובה?"
"היא יותר מדי טובה", עניתי לו.
ועד היום אני חושב שבעיניו הייתי ציני, למרות שהתכוונתי לזה באמת.
כוח עליון
כשהגעתי סוף-סוף לטבריה הייתי מותש. הנהיגה הארוכה והחושך שנפל מוקדם מדי הפכו את כל הגוף שלי לראש ענקי, מנופח ומזיע, עם עיניים שמתרוצצות לקרוא את השלטים בדרך ולמצוא את המלון הכי פשוט, העיקר שתהיה בו חניה.
"מלון האמהות", קראו לו. ראיתי את זה רק אחרי שחניתי, אבל זה לא היה חשוב לי. כל מה שהייתי צריך זה מקלחת חמה, מיטה נוחה, ולילה אחד שיחזיר אותי לחיים. את הביקור שתכננתי אצל המקובל הזקן במערת הקבר דחיתי כבר למחר. כנראה שזה כוח עליון, ואולי עוד לילה של לימוד רק יעשיר את הפגישה איתו.
עליתי במדרגות החורקות לקומה השניה של המלון, ופתחתי את הדלת של החדר ששכרתי. אני אוהב פשטות, אמרתי לעצמי כשריח הרהיטים הישנים והעבשים התערבב שם עם ריח מטהר האוויר הזול, שניסה להסתיר את פגמי הנקיון השטחי. אחרי שהתקלחתי ירדתי עם המחברת אל מה שפעם כנראה נקרא "הלובי". במרפסת הצופה אל חניון העפר ישבו כמה צעירות עם כמה צעירים, וכמה צעירים עם שש-בש ונרגילה.
סיפורים על המקובלים הזקנים והמפורסמים של טבריה תמיד נשמעים קצת מוגזמים ולא מציאותיים. אמרו עליו שהוא הגיע למעלה כל-כך גבוהה, עד שאין לו שום צורך גשמי. שהוא אוכל רק פירורים, אם בכלל. שהוא יושב כל היום על רצפת המערה הכמעט חשוכה לגמרי, ורק לומד ומעצים את הרוח. אבל לסיפורים כאלה יש גם כוח לשאוב את הנפש לתוכם, וככל שאספתי אותם בכתב יד צפוף במחברת המקומטת שלי, כך רציתי להיות שם.
שאלתי אם יש קפה, למרות שזה לא היה נראה מקום כזה. "טאופיק תעשה פה קפה לבחור" נזרקה הצעקה לכיוון החדר שמאחורי דלפק הקבלה.
"לא בא לך עוד יותר פינוק מקפה?" שאל אותי האיש מהקבלה.
על ספה בצד ישב מישהו והתפנק עם איזו בלונדינית, שנראתה כמו אלו שנראות הרבה יותר יפות ומאושרת בתמונות. "רק קפה צריך", עניתי, כשהניסוחים הפשוטים והמקולקלים נדבקים בי.
ישבתי עם המחברת והקפה של טאופיק במרפסת החשוכה, וניסיתי לקרוא קצת, אבל לא הצלחתי להתרכז, אולי בגלל העייפות, ואולי בגלל הקולות של כל המשחקים מסביב. גם הקפה היה מר מדי, והרוח במרפסת התעקשה להפוך לי את הדפים כל הזמן.
הייתי עייף. עייף מדי אפילו מכדי לחייך לבלונדינית שהתישבה לידי וניסתה להעמיד פני מתעניינת. רציתי רק לישון, או רק לקרוא, או רק לשתות קפה, אבל הרגליים הכבדות שלי הובילו אותי שוב למעלה, לקומה השניה, לחדר.
להיות לבד זה הרגל, לא בחירה. להיות לבד זה טקס של חושך ושתיקות, של קור וחיוכים כבושים. כיביתי את האור, נכנסתי למיטה החורקת, והתעטפתי בשמיכה הדקה שנשחקה כבר עד שדמתה לנייר שהאותיות שהיו עליו נמחקו עם השנים.
התעוררתי בצהריים וירדתי למטה, לצאת לעיר. המרפסת כבר היתה שטופת שמש ושוממת. נכנסתי למכונית הבודדה שעמדה בחניון של המלון, ויצאתי עם המחברת הריקה שלי לעיר, לאכול ארוחת צהריים טובה באחת ממסעדות הדגים המפורסמות של טבריה.
תחקיר שטח
האמת היא שאני שונא ויכוחים. אבל באותו ערב ישבנו מחוץ למועדון, מתחת לשמיים החשוכים והצלולים, והתווכחנו. בעיקר כי הדעה המיושנת שאני התעקשתי לטפח היא שבקיבוץ יש רק שתי אפשרויות בערב: או להתווכח או לשיר. ואני הרי לא יודע לשיר, וממילא אליפז הוא קיבוץ כל-כך פשוט, כמו פעם, ואני בכלל לא שייך לכאן, אז נשאר רק להתווכח.
זה גם תרגיל טוב למוח. יותר מדי זמן בפעילות צבאית מנוון את היכולת הזאת, אבל מצד שני מטפח את ההכרה בצורך של אימון טוב. אז תמיד ניסיתי לצוד ויכוח טוב ומעניין, בזמן שנשאר לי בין הסיורים והחיפושים אחרי עקבות של חיות, לבד בשטח, לבין הנסיון להבין מכל זה משהו חדש.
כל הממצאים היו לטובתי, אבל ידעתי שבבסיס של כל מחקר, עוד לפני העדויות, צריכה להיות אמונה. ועם האמונה הזאת יכולתי להתווכח עם כל החוקרים האחרים, שרק ישבו וכתבו ואף-פעם לא חיו באמת במדבר. כל יום בערבה, וכל פיסת ענף או צואה יבשה, רק חיזקו את האמונה שלי. מפת חיי הבר של המחקר שלי היא הכי מדוייקת שיש, גם אם הם בטוחים שהחיות שאני מדבר עליהן כבר נכחדו משם.
בערך ב-11 בלילה הגיע הטלפון מהמח"ט. חשש לחדירה. בצירים שמסביב לכל משולש הגבולות כבר יש מחסומים וסיורים, ועכשיו מקפיצים גם את כל כיתות הכוננות. בבת-אחת התעוררו בכל הגוף שלי האינסטינקטים של הלוחם שהייתי. התקשרתי לאריק והלכנו לאסוף את הציוד ולצאת.
עלינו על הג'יפ שלי, השארנו את האורות של הקיבוץ מאחור והתחלנו לנסוע על שבילי העפר לכיוון הכללי של החושך. אריק עוד התקשר שוב לוודא שנועלים אחרינו את השער, ויואל, שהצטרף בשניה האחרונה ניסה כל הזמן להאבק במתגים של משקפת הלילה וקילל את האבנים כשהג'יפ קפץ עליהן והזיז לו את הידיים.
הדיווחים בקשר הפכו יותר ממוקדים, אבל מסביב הכל היה שקט. זה לא לקח הרבה זמן, אבל הנסיעה בחושך תמיד נראית יותר ארוכה, כי בחושך הכל נראה גדול ופתוח יותר. אין אופק, אין גבולות, וכל האורות הקטנים נראים רחוקים ודוממים כמו כוכבים.
כמה דקות לתוך תמנע אריק אמר שהוא מזהה תנועה של שתי דמויות ליד הסלעים משמאל. דוממתי את המנוע וירדנו לסרוק רגלית. "זכוכית, כאן 26. סריקה בתלתנים" דיווח אריק כשהתחלנו ללכת אחרי הצלליות, בלי לדעת אם הן אמיתיות או כבר משהו ששכנענו את עצמנו שאנחנו רואים.
אבל בשקט המתוח של הלילה הקולות התחילו להיות יותר ויותר ברורים. שלפתי את האקדח והמשכנו להתקדם אליהם, בתנועות שהכרתי מהצבא, בין הסלעים והשיחים שהכרתי מסיורי הבקרים שלי, מחכים כבר לרגע שבו אפשר סוף-סוף לדעת, ולא רק להרגיש.
התקרבתי לאט לאט למערה. הקולות התגברו ונשמעו כמו מלמולים בשפה לא ברורה. יואל הציע לי את משקפת הלילה, אבל האישונים שלי כבר היו פתוחים לגמרי. בטווחים כאלה אני רגיל להסתכל על המציאות בעיניים חשופות, להסתפק בפירורי האור שאני אוסף בעצמי.
הלכתי בצעדים קטנים, שקטים. כמעט מרחף על האבנים הקטנות והאדומות. יואל הלך לידי, קצת אחרי. סימנתי לו להישאר במקום, כי הרגליים שלו עשו יותר מדי רעש. לא היה לי זמן להסביר לו או להתווכח.
באותו רגע קרו שלושה דברים, שאני עד היום לא בטוח מה היה הסדר המדויק שלהם: מכשיר הקשר של אריק התעורר וצרח "26, קודקוד זכוכית!", המילמול מהמערה הקטנה הפך בבת אחת לקול שנשמע כמו צעקה חדה, ויואל, מצד ימין שלי לקח פיקוד וצעק "נתקלנו, אני מזהה", ועם המילים האלו באוויר הוא כרע ודרך את הנשק.
הראש שלי הסתובב ימינה, ואז שמאלה, ואז בהקו לי מימין בחושך הקולות והרשפים מהצרור שיואל ירה לתוך המערה. הרמתי את האקדח קדימה והתחלתי להתקדם, הפעם מהר יותר. כבר לא היה טעם לא לגרור אבנים ולהעלות אבק. "26, קודקוד זכוכית!" צרח שוב הקשר. "חדל!" צעקתי ליואל. "חדל!!!".
הדלקתי את פנס הראש והתקדמתי אל המערה. "מטורף, חכה!" צעקו לי שניהם מאחור, כשהם מנסים לתפוס עמדות יותר טובות, בזמן שאני מציץ פנימה, קודם עם האקדח, ואז עם כל הגוף, כדי למצוא שם את ראם קטן ואמיץ מתפתל מכאבים, ואת הנמר "ישראל" שוכב מת בתוך שלולית של דם.
קולנוע סמי
בקולנוע "סמי" למדתי משהו על דו-קיום.
האדם האחרון שציפיתי לפגוש בלוד אחרי-הצהריים היה רוני. בעצם, אף-אחד לא מצפה לפגוש מישהו שצריך להעניק לו יותר מתנועת "שלום" סמלית עם הראש, כשהוא צועד ברחוב עם מנת שווארמה נוטפת.
אבל הייתי רעב, וגם רוני החזיק איזה באגט עטוף בנייר מקומט, ושנינו ידענו שאי-אפשר ממש ללחוץ ידיים, וצריך לעבור ישירות לשלב השיחה הסתמית. "מה אתה עושה עכשיו?" הוא שאל אותי, והזמין אותי, כמעט התחנן, לבוא ולארח לו לחברה בעבודה. "משעמם שם" הוא אמר לי. "אבל זה כסף טוב".
שתי דקות אחר-כך, ישבנו – שני סטודנטים לשעבר לקולנוע, בחדר ההקרנה התת-קרקעי המאולתר במרתף של סמי, ואכלנו.
מהחלון הקטן שדרכו נזרקו התמונות אל המסך אפשר היה לראות את הכסאות החורקים, ועליהם את הקהל – תערובת מבוגרת ומכוערת של יהודים וערבים שיושבים בחושך וצופים בסרטי הפורנו שהקרין להם רוני מהמכונה הישנה שסמי גנב מקולנוע "הסתדרות" כשסגרו אותו.
זה היה כסף טוב וקל. לשבת ולהחליף גלגלים עמוסי זימה במכונה, בלי באמת להתערבב באנשים שמצאו לעצמם את המכנה המשותף הכי נמוך, שם במקלט ברחוב בר-אילן שסמי הפך לאולם קולנוע. כסף הרבה יותר טוב והרבה יותר קל ממה שאני הצלחתי לקושש בנסיון המתיש להסביר פעמיים בשבוע לקבוצת הנוער במתנ"ס למה כדאי לתת כבוד זה לזה, למה צריך לכבד את מוסדות הדמוקרטיה, ולמה העתיד שלהם תלוי רק בהם.
לפורנו אין גיל ואין ערך של זמן. אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שהצעירות על המסך עדיין יפות, ושמה שעושים להן שם נמשך לנצח. אז כדי לא להשתגע לגמרי מזה, או סתם מהשעמום של העבודה, סמי הביא לרוני טלויזיה קטנה בשחור-לבן, וחיבר לה איזה חוט חשמל בתור אנטנה מאולתרת, שאיתה אפשר היה לקלוט כמעט באיכות סבירה, אבל רק את הערוץ הממלכתי.
ושם, במרתף של סמי בלוד, בשעת אחר-צהריים, קטע את השיגרה הזאת פתאום מבזק החדשות המיוחד שהתפרץ לתוך החושך, ובטלויזיה שחור-לבן הקטנה, בערוץ הממלכתי, ראינו את התמונות הראשונות מהפיגוע הרצחני וההתפרעויות שהתחילו בכל הארץ.
הצצתי מהחלון הקטן והסתכלתי עוד קצת על האנשים הנינוחים שישבו בקולנוע, עדיין שקועים באמונה שלהם בעולם המלאכותי של הפורנו, ולא יודעים מה קורה בחוץ. אבל מוקדם בבוקר כבר עזבתי את לוד, כי ידעתי שגם הם יתעוררו ויחזרו למציאות.
ביטוח חיים
"אין לנו כסף לזה", היא אמרה לי.
ישבתי שם עם החליפה מול המאוורר הרועש, והתחלתי להרגיש את הזיעה בבית השחי, כמו שתמיד קורה כשאני מרגיש שהסיכוי למכירה נעלם. איזה בזבוז זמן. מה חשבתי לעצמי? איך תמיד אני מתגלגל לשיכונים העלובים האלה ומאמין שכמו באיזה סיפור אגדה חיים שם מלכים ונסיכות.
הנסיכה שישבה מולי אמרה משהו בשפה שלא הבנתי למלך שישב על הכורסה הפרחונית הדהויה לידה, והוא נהם איזו נהמה והחזיר את העפעפיים שלו למטה. "את כל הכסף זרקנו על טיפולים" היא הסבירה, וכמו חתול רחוב צולע שעוד מתעקש לרוץ אמרתי "אבל זהו, שאם היתה לכם פוליסת בריאות כמו זאת..."
"אין לנו כסף לזה", היא אמרה.
התכונה הכי חשובה של איש מכירות היא להבין במהירות ובדיוק מי יושב מולו. מה מטריד אותו, מה חשוב לו, מאיפה הוא בא ומה הסיפור שלו. לפעמים הסיפור מסובך, ולפעמים פשוט. צריך רק לדעת לראות אותו. כי בסוף, עם המילים הנכונות אפשר להתחבר לאנשים.
הזקן קם וחזר למטבח, להמשיך לאכול את המרק המתקרר שלו. שתיתי את מה שנשאר מהמים הקרים בכוס עם הידית, אספתי את הניירות, והסתכלתי מסביב על השנים הארוכות של הנסיכה, על כל הגברים ששיחקו בגופה, והיא שיחקה איתם. קראו לה "כלבה" או "מלכה", הטילו את כאבם על השריון שלה, או סתם הוציאו מעצמם את הגברים שחיו בתוכם. ומכל השנים האלו היא למדה רק מה זה גבר, ומה זה כסף.
"מה זה כסף?" אמרתי לה. "צריך לחשוב על העתיד, לא?"
"אנחנו כבר לא צעירים", היא אמרה לי. "אנחנו כבר לא צריכים את זה".
היא כבר לא היתה צעירה כשהיא פגשה אותו. כשהגוף שלה התחיל להיות רך ורופס יותר, כשכבר היה קשה יותר להאמין להבטחות של כל אחד. אבל תמיד בסוף מגיע מישהו שלובש את החליפה הנכונה ואומר את המילים הנכונות. ותמיד יש את המילים הנכונות, והיא ידעה שזה נכון, דווקא בגלל כל מאות השקרים שהיו חשופים מולה בתמורה לשקר שחשפה בעצמה מולם.
הגבר שאיתו הגיעה מהדירות החשוכות של דרום תל-אביב לשיכון המואר של צפון קריית-גת, לסלון עם הספה הצהובה הזאת עם התמונות של הפרחים חסרי הטעם, סיים את המרק הקבוע שלו, והתחיל למצוץ ולכרסם בקול את הגרונות והקורקבנים שנשארו בצלחת.
גבר לא צריך הרבה כדי להיות מלך. הוא יסתפק גם במועט. הוא יסתפק גם במגע שיהפוך יותר זול, כשהשנים עוברות מתוך בשרה של זאת שרומם מעליבותה. הוא יסתפק גם במגע הזול של החלום.
"מצטערת", אמרה לי הנסיכה מצפון קרית גת, מאחורי הקירות של השיכון עם הצינורות והכבלים וכתמי הנזילות שנראים כמו דמעות שקפאו בזמן. "אין לנו כסף לזה".
מקום קטן וסודי
הצעירים של הקיבוץ תמיד ניסו לארגן לעצמם טרמפ לנהריה, לשבת בפאבים אמיתיים כמו "ביקיי" ולהרגיש שהם בליגה של העיר הגדולה. אבל באותו זמן, כל שאר הצעירים מהאזור רק רצו להגיע לפאב המאולתר שלנו במקלט של כברי, כי הם ידעו שאצלנו, מסביב לשולחנות הישנים שסחבנו ממועדון הילדים הנטוש, יש אלכוהול יותר זול ומתנדבות הרבה יותר חברותיות שבאו מחו"ל.
הבעיה היא שלפעמים לא משנה איפה תשים אנשים, הם בכל מקרה לא יהיו במקום הנכון. זה לפחות מה שלמדתי אחרי שפגשתי את ג'ניפר, שם בפאב של כברי. בזמן שכל החברות שלה רקדו וניסו להבין את הכוונה שמאחורי המבטא הקשה של הישראלים, היא התישבה פתאום לידי וצדה אותי בחיוך שלה.
היא ביקשה אש לסיגריה שלה, ואז כשהיא התכופפה הצידה אל המצית שלי, הכיסא שתחתיה כמעט התפרק והיא נפלה קצת. הישבן הגדול שלה קפץ באי-נוחות כשהיא צחקה במבוכה וניסתה לשבת מחדש, והעיניים החצי שיכורות שלה הצטרפו לכל זה כשהיא גילתה שבסוף היא גם החזיקה את הסיגריה הפוך, והדליקה את הפילטר שלה.
גם אני הייתי קצת שיכור, וגם אני לא ממש רציתי לרקוד. וככה יצא שג'ניפר התקרבה יותר ויותר, עד שאפילו בחושך ובעשן יכולתי לראות את השדיים הגדולים שלה דרך פתח החולצה, נחים על הבטן שהתקפלה כשהיא ישבה שם.
היא רצתה יותר, אני יודע. זה תמיד היה ההסכם הסודי שאף-אחד לא מדבר עליו בין הקיבוץ למתנדבות. אבל לא ככה דמיינתי את זה. כל הסיפורים תמיד דיברו על סקנדינביות ממגזינים של אופנה, ולא על אמריקאיות שגדלו על בייקון וצ'יפס לארוחת בוקר. ואני הייתי שם מספיק שיכור כדי לבלות את הערב בישיבה בצד, אבל לא כל-כך שיכור כמו ג'ניפר.
בכל מקרה, השמש הקרירה של הבוקר שטפה את כל העשן, ורק בערב, בסיגריה שאחרי הארוחה, שוב נזכרתי בזה. כנראה בגלל שמכל מה שאפשר לראות בערב בקיבוץ, יצא ששוב ראיתי אותה. רוקדת לבד, בחולצת טריקו קטנה מדי עם סמל ענק של צה"ל, במועדון שתמיד היה ריק בשעות כאלו. גם בלי לשמוע את המוזיקה זה היה נראה כאילו היא לא בקצב.
"בואי", אמרתי לה באנגלית של זרים. "אני אראה לך מקום יפה". נסענו על האופנוע שלי לאורך הכביש המקביל לנחל, אבל בכיוון השני, מזרחה. מדי פעם הסתכלתי על האצבעות הרחבות שלה שמחבקות אותי, דמיינתי את הפנים שלה, והתחמקתי מהמחשבות על מה שהיא מדמיינת. חורבת געתון היתה המקום הסודי שלי, ועכשיו גם ג'ניפר הכירה את הגשר הקטן, ואת שבילי העפר, ואת השקט שיש אחרי שכל המטיילים כבר עוזבים ומשאירים אחריהם רק שקיות אשפה ופחיות בירה מקומטות.
ישבנו ודיברנו שם בחושך, מתחת לקשתות העתיקות. היא סיפרה לי על הערים הגדולות של אמריקה, ואני סיפרתי לה על המקומות הקטנים שלנו. היא רצתה יותר, אני יודע, אבל האדמה היתה לא נוחה, ולא היה לנו קונדום, והיה סתם נחמד מדי בשביל לקלקל את זה.
והיה גם את הערבי ההוא שהתחיל פתאום לנסות לגנוב לי את האופנוע.
הוא חטף ממני מכות, אבל גם אני חטפתי ממנו. ובאמצע, ג'ניפר שלא ידעה איך להתנהג במצבים כאלה וניסתה פתאום להפריד, כאילו אנחנו שני חברים שרבים עליה בנבחרת הפוטבול בתיכון, גם נשרטה והתמלאה אבק.
כשחזרנו לקיבוץ, ליד הכניסה לפאב, כולם חייכו אלינו. השיער הפרוע שלה והזיעה שלי, היד השמנה שלה שמחזיקה את היד השרוטה שלי, הבגדים המאובקים שלנו. לאף-אחד לא היה ספק. כולם הבינו איפה היינו ומה עשינו.
כולם הבינו, חוץ ממני.
גוף ראשון נסתר
שלושה ימים ושבע שעות בדיוק אחרי שהצטרפתי לחפירות בגמלא התהפך לי הלב. אחר-כך התהפך לי גם הראש.
בידיים מזיעות, מאובקות וקצת רועדות שלפתי את לוח האבן הקטן מהחול שצמוד לקיר שהתחלנו לחשוף, ואפילו עוד לפני שניקיתי אותו אפשר היה לראות שיש עליו אותיות. לאט לאט, עם המברשת הקטנה הן התגלו והתחדדו מול העיניים הנדהמות שלי, והצטרפו למשהו גדול מהן. משהו שברור שמחביא בתוך החריצים השחוקים שלו את העומק והמשמעות שכולם חיפשו שם.
הבעיה היתה שלאף-אחד לא היה מושג איך לקרוא את האותיות האלו.
רצתי לשמריהו, ראש השבט של החפירות, להראות לו את הממצא שלי, וכולם התקבצו סביבנו להשתתף, לפחות במבט, בהישג. "מה כתוב פה?" שאלתי, ושמריהו קימט את מצחו המקומט ממילא, הסיר את משקפיו ופסק: "תקראו לסילביה".
סילביה כבר היתה שם, כמו שתמיד היתה במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. לא ידענו עליה הרבה, אבל ידענו שהיא כנראה המומחית הכי גדולה בארץ לפענח כתבי סתרים. סיפרו עליה שהיא היתה שנים במוסד, שהיא ידעה לפענח שם במהירות מדהימה את כל הצפנים שאף-אחד לא הבין, שכל החיים היא היתה בכל מיני שליחויות גבורה בחו"ל, שהיא הצילה בפעולות מתוחכמות סוכנים שלנו בזמן המלחמה.
אבל אף-אחד לא באמת ידע משהו על החיים שלה. אולי חוץ משמריהו.
"תן לי כמה דקות עם זה באוהל", היא אמרה לשמריהו, כאילו האבן הזאת היא איזה סוכן זר שצריך להסתגר איתו ולחקור אותו בארבע עיניים.
גם בארוחת הערב במחנה כולם דיברו על האבן שמצאתי. סילביה סיפרה בחיוך מסתורי על התיעוד חסר התקדים על המרד, בזמן אמת ובגוף ראשון, שהאותיות באבן גילו לה, ושמריהו אמר לכולם להתרכז מחר בחיפושים אחרי עוד חלקים של הכתובת הזאת, כי היה ברור שיש פה התחלה של משהו הרבה יותר גדול.
אחרי האוכל היה תורי לפנות את השאריות ולזרוק את האשפה למיכלים שמחוץ למאהל. בארבעת הימים שלי שם כבר הספקתי להתרגל לחושך ולרוח, וגם לחזירי הבר שהתאספו תמיד לרחרח את האשפה, ולנסות להבין איזו ארוחה הם יוציאו משם במשך הלילה.
הקול של סילביה העיר אותי מהמחשבות כשישבתי לעשן סיגריה על צלע ההר, לפני השינה. "זה מדהים מה שמצאת שם", היא אמרה כשהתישבה לידי.
"איך הצלחת לפענח את זה כל כך מהר?" שאלתי אותה.
"תחשוב על פילטרים", היא ניסתה להסביר. "אתה הרי אוהב צילום, לא?"
"איך זה קשור?"
"כשאתה שם פילטר אתה מסנן חלק ממה שאתה רואה, אבל מדגיש את השאר. צריך לדעת לשים את הפילטר הנכון. צריך רק לנסות. צריך לדעת להאחז בפרטים שיכולים להיות מפתח לכל השאר. לקרוא צפנים זאת בעצם קצת אמנות של כתיבה", היא לחשה בחושך.
ואז היא הסתכלה לי לתוך האישונים, עמוק עמוק, וקראה גם אותי.
"אתה יודע, אתה לא יכול לברוח לנצח", עטפו אותי המילים שלה כמו הרוח שמנקה את החול מהאבנים.
"לא ברחתי..."
"אני חושבת שברחת מאורנה, כי אתה לא באמת אוהב אותה. ואני חושבת שאתה יודע את זה", היא המשיכה. "קודם ברחת לטיול עם החברים ביוון, עכשיו ברחת למקום הכי רחוק בארץ. אבל בסוף גם החפירות כאן יסתיימו, ותחשפו כאן את הכל, וזה יהיה עוד אתר תיירותי. אתה צריך לחזור ולהגיד לה".
השתתקתי. המילים של סילביה היו מלטפות, אבל חדות.
"אולי זה סמלי", היא אמרה בנסיון להרגיע. "אולי דווקא כאן בגמלא, תתחבר לאומץ שספוג באדמה הזאת".
"אבל מה אני יכול להגיד לה?" הסתקרנתי.
"תגיד לה את האמת. האמת היא תמיד הכי טובה".
"אבל האמת", אמרתי לה וחייכתי חיוך עייף, "היא גם הדבר הכי קשה".
בבוקר מוקדם תפסתי טרמפ עם רכב האספקה לצומת צמח, ומשם עליתי על האוטובוס הביתה. כי פתאום הכל התחבר לי, כאילו ראיתי את העתיד דרך פילטר שמנקה את כל הרעש. ידעתי בדיוק איך יכתבו את הכותרות המרעישות על הגילוי שלנו, והדבר האחרון שרציתי הוא להיות חלק מזה. כי פתאום ידעתי את הכל בדיוק. פשוט ידעתי את זה. ידעתי, כמו שידעתי שצילום הוא מזמן לא התחביב שלי, כמו שמעולם לא הייתי ביוון, וכמו שאף-פעם לא היתה לי חברה בשם אורנה.
ג'ון פלייר ספיישל
את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי בקריית חיים, והיא היתה הכי מיוחדת, לא רק בגלל השם שלה.
בקיץ ההוא עבדתי אצל דוביד מפיץ הסיגריות, במחסן הקטן שלו ברחוב אלי כהן. דוביד אף-פעם לא עישן, אבל זה לא הפריע לו להיות האדם הכי מקצועי שהכרתי בתחום הסיגריות. כי סתם לעשן כל אחד יכול, אבל לארוז חבילות כמו דוביד – זה רק אנשים כמוהו עם נסיון שקט ורגוע שניכר על הפנים ועם שפם של סולטן טורקי יכולים.
אצל דוביד למדתי שיש חשיבות לכל פרט קטן. הוא ידע שפאקט של "כאמל" קטן בשני מילימטרים מ"אירופה", והוא לימד אותי ששני המילימטרים האלה, כשהם מנוצלים בכיוון הנכון, יכולים להיות לפעמים כל ההבדל בין ארגז אחד לשניים. הוא לימד אותי שרק בסוף דוחפים אחת אחת את קופסאות ה"נובלס", כדי למלא את הרווחים שנשארו בין שאר האריזות, ולא להשאיר שום חלל מיותר. והוא לימד אותי שכבוד – כמו סיגריות – לא מקבלים סתם, אלא מרוויחים.
וככה בכל בוקר היינו אורזים חבילות בארגזים שפורקו מחבילות קודמות, לפי ההזמנות של החנויות והקיוסקים, שדוביד כתב בצפיפות על פיסת נייר. בצהריים דוביד היה מכין לנו קפה שחור טוב, ואז פותח את התיק השחור הישן שלו ומכבד אותי בפרוסת עוגת "בבקה" מתוקה וגבוהה עם צימוקים, שאשתו שמה לנו שם בבוקר.
אחרי הקפה היינו מעמיסים את כל הארגזים בטנדר הישן, ונוסעים לחלק אותם במסלול הכי יעיל וקצר שרק סולטן כמו דוביד היה יכול לתכנן בראש. ושם, לפעמים גם הבן של דוביד היה מצטרף אלינו.
גם הוא כבר היה די מבוגר, לפחות כמו שזה היה נראה לי אז, וגם לו היה שפם, וגם הוא היה שתקן. אבל הוא לא נראה כמו סולטן או כמו טורקי, אלא סתם כמו איזו גירסה חלשה ואפורה במיוחד של ישראל קיסר. הוא גם תמיד היה נותן עצות חסרות טעם, אם הוא כבר פתח את הפה, ובאופן כללי רק הפריע לעבודה.
הקיץ הזה היה יכול להסתיים בלי שום דבר מיוחד, אם לא הייתי רואה פתאום את מחזיקי המפתחות היפים והנוצצים של "ג'ון פלייר ספיישל" שהתחבאו באיזה ארגז בפינה במחסן של דוביד. וככה, יום אחד, אני לא יודע מה קפץ עלי, אבל כשדוביד הלך רגע לשירותים שמתי מחזיק מפתחות אחד כזה בין השיחים של החצר, ותכננתי לבוא בערב לקחת אותו.
רק שבערב, כשהתקרבתי לחצר, ראיתי שהדלת של המחסן פתוחה, וכל מיני דמויות שלבשו ופשטו צורה בין הצללים של השביל העבירו את כל הארגזים מהמחסן לאיזה טנדר ישן שחנה ליד.
התחבאתי ממול, במרחק בטוח, ולא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להבין אם כדאי לרוץ לטלפון הציבורי להתקשר למשטרה, או אולי לדוביד, או אולי בעצם זה בסדר ואני סתם מרגיש לא נוח כי אני זה שבאתי בעצם לקחת את המחזיק מפתחות שהחבאתי בחצר.
ואז פתאום זיהיתי שם את הבן של דוביד, עומד עם השפם הלא-מתאים שלו בין כל האנשים ומנסה לתת להם עצות איך להצליח להכניס את הארגזים לטנדר, שהיה קטן מדי בשביל כולן. ומהמקום שבו הייתי יכולתי גם לשמוע אותם מתעצבנים ומקללים אותו בלחישות, בלי שהוא ישמע, כי הוא היה טיפה יותר רחוק, ואז משתיקים אחד את השני.
רק כשהם כבר נסעו משם יצאתי מהמחבוא והתקרבתי בזהירות למחסן. על המדרכה נשארו עוד שלושה ארגזים שלא הצליחו להיכנס לטנדר, ואחד מהם גם היה פתוח וכל הקופסאות שהיו בו התפזרו, ביחד עם כמה מציתים ומחזיקי מפתחות.
הרמתי משם קופסה שחורה ומבריקה של "ג'ון פלייר ספיישל", פתחתי אותה והדלקתי סיגריה אחת. העשן החם חתך את הגרון שלי מבפנים כמו מסור. השתעלתי והסתכלתי מסביב לראות אם מישהו שם לב אלי שם. אבל היה שם רק שקט, וריח של העשן שהשאיר הטנדר שמתערבב עם הריח של העשן שלי. לקחתי עוד שאיפה, ויכולתי ממש לשמוע את הנייר של הסיגריה נשרף ולראות את האצבעות הרועדות שלי באור שלה, שמתערבב עם האורות הכחולים שהתחילו להבהב בקצה הרחוב.
בקעה להתגדר בה
בסופו של דבר צריך להודות שנכשלנו. האוהלים והצריפים של "חמדת" ננטשו, וכל אחד פשוט חזר למקום שממנו הוא הגיע.
היינו קבוצה של צעירים עם המון אידאלים והרבה פחות ידע איך להגשים אותם. אבל היו לנו המון סיבות להאמין בעצמנו, כי כשאתה צעיר עם המון אידאלים, אתה מסרב לקבל את עול המציאות. אתה בטוח שתוכל להצליח במקום שאחרים לפניך כבר נכשלו, במיוחד כשלאחרים לא היה מפקד כמו ישראל.
כמו בכרזות ההתיישבות מלאות המליצה החזותית, גם ישראל היה גבוה וחזק, עם זרועות שתמיד חשופות ומוכנות לעבודה, ועם בלורית כזאת שתמיד היה נראה כאילו לסדר אותה זה נחשב בזבוז זמן מבחינתו. כי ישראל אף-פעם לא אהב לבזבז את הזמן. הדבר היחיד שהוא עשה כשהוא לא עבד, תיכנן, ובנה במו ידיו את ההאחזות, היה לנזוף בנו שאנחנו נחים, או קוראים, או בכלל חושבים.
היה בו איזה להט לא מוסבר שקיים רק בהמנונים. להספיק כמה שיותר, כאילו שהזמן שלו קצוב, ובעקבותיו גם הזמן של כולנו שם. וכל זה היה יכול להיות סתם מרגיז, אבל חוץ מהבלורית על המצח והעוצמה בזרועות, היה לישראל עוד משהו: היכולת לסחוף, היכולת פשוט להנהיג. גם במבט פשוט ובמילים מעטות, תוך כדי סידור הארגזים בקנטינה, או בזמן שהוא מחזיק את הקרש הראשון וכבר יודע איך ייראה המבנה כולו.
לא היה קל לבנות את "חמדת", ולא היה קל לגור שם. ובסופו של דבר הקבוצה שלנו אולי נכשלה, אבל אלה שבאו אחרינו והקימו בסוף את היישוב הצליחו בעיקר בגלל מה שאנחנו יצרנו שם, ואנחנו יצרנו שם את כל זה בעיקר בגלל שהיה לנו את האיש האחד הזה, שידע יותר מכולנו לא רק לברוח למבטים אל הנוף הפראי של הבקעה שהיה פרוש לפנינו, אלא גם להסתכל פנימה, לתוכנו, אל תוך היישוב, ולראות שם את הייעוד שלו ושלנו. לראות את העתיד. לראות שם את כל התכנון שלו מתגשם.
לפעמים דווקא הדברים שאנחנו בורחים מהם בכל הכוח, הם אלה שמצליחים לתפוס אותנו, כי הם כנראה חיים עמוק בתוכנו כל הזמן.
הרבה שנים אחר-כך, בשעת אחר-צהריים של יום שישי, פגשתי אותו שוב. המבט החודר שלו שתק מולי במעלה אחת הסמטאות של השוק בירושלים, בבתי השכונה שעל קו התפר שבין הישן לחדש, קו התפר הזה שאפשר למצוא בכל נקודה כמעט בירושלים.
רציתי לספר לו על "חמדת", על כל מה שהוא וגם היא היו שם עבורנו, אבל שוב לא היה לנו זמן לדיבורים מיותרים. שם בירושלים, ישראל, שהיה מפקד הגרעין שלנו ב"חמדת", אבל עוד לפני שברח לכל זה היה תמיד הנכד של הנכד של "החפץ חיים", הלך מולי בכבדות, עטוי טלית זוהרת וזקן שאין לו זמן לסדר אותו, מלווה בעדת נאמנים צעירים וצמאים, בדרך לבית-הכנסת.
צמחי אוויר
חצי שנה גרתי במושב אומץ כמעט בלי לדבר עם אף אחד שם, וגם בפעם הראשונה שפגשתי את מירה שתקנו.
הדבר האחרון שרצינו היה להתאהב. אולי פחדנו שזה יהרוס את הקשר השביר הזה, את אחוות הזרים שלנו, אבל גם את זה לא אמרנו בקול. כי היה נוח יותר להסכים כלפי חוץ שלשנינו זה לא מתאים כרגע.
שם, בלילות הארוכים, בין השתיקות והמוזיקה, יצרנו את הדבר הבלתי אפשרי הזה – קשר אפלטוני אמיתי בין גבר ואישה. חברות שלא היתה יכולה להעמיק ולפרוח אם היתה הופכת לסתם זוגיות של מתנות נחמה.
מירה סיפרה לי בהיבריש – האנגלית שלה שכבר עורבבה בסלנג עברי – איך היא עזבה את כל מה שהיה לה בארה"ב ובאה לארץ בעקבות האהבה, ואיך ההוא מהאהבה שלה עזב את כל מה שהיה להם יחד, ואיך היא הגיעה ברגע האחרון לאולפן העברית במשמר השרון, ולא נשאר לה שם מקום לגור, אז נתנו לה לגור ביחידת הדיור הזאת אצלנו.
וזה מוזר שאני אומר "אצלנו", כי גם אני הרי לא באמת הייתי שייך לאומץ. גם אני הגעתי לשם אחרי שברחתי מהאהבה הגדולה שלי, וגם אני גרתי ביחידת דיור כזאת, עם כל המזכרות שמורות בארגזים, ולא ממש התחברתי לשפת המקומיים, למרות שדיברתי עברית מלידה.
יש אנשים שבורחים מהאהבה שהיתה להם, יש אנשים שבורחים אל האהבה שקראה להם, ויש כאלה שגם מעזים לרדוף אחרי האהבה שלהם. ובוקר אחד, מתוך העננים שהתפזרו בשמיים של אומץ, דפנה שוב הופיעה מולי ומול כל הבריחות שלי. עומדת שם עם קקטוס קטן שהיא שתלה במיטב כשרונה בתוך איזו קונכיה, כאילו יש עדיין סיכוי להסכם הזה של מתנה שהיא נותנת לי כדי ש"נדבר על זה".
שתינו קפה והמון סיגריות, ואמרנו שוב ושוב את כל הדברים המוכרים שכבר אמרנו כל כך הרבה פעמים, ואת כל הדברים שנוסחו הרבה יותר טוב בראש בכל הזמן הזה שניסיתי להשכיח אותה, והיו בעצם אותם דברים בדיוק. ובסוף לא היתה ברירה. שנינו ידענו שהמילים נגמרו, או שלא יסתיימו לעולם, ושתקנו לכמה דקות לפני שפשוט נשאבנו במקומן בחזרה לאנחות המיוזעות והמוכרות. שם, ביחידת הדיור הקטנה שלי באומץ, בשקט שנשאר בזמן שמירה התאמנה בשיחות סרק באולפן, שכבנו שוב, אני ודפנה, בפעם האחרונה.
נשארתי לבד בחדר גם בערב, כשמירה חזרה. יכולתי לשמוע בראש שלי את הקול הרך שלה עם הטעויות החמודות של העברית, ואת השתיקות המלטפות והנבוכות שלה מתערבבות עם הנגיעות הבטוחות של דפנה על הגוף הבוגד שלי.
מי שנוסע כל-כך הרבה בגלל אהבה, בורח אליה או בורח ממנה, לא מכיר גבולות של שפה ומקום. מי שאוהב מבין גם בלי המילים והמזכרות חסרות המשמעות. כמה ימים אחר-כך מירה אמרה לי שהחליטה לעזוב, וידעתי שאין לי איך לשכנע אותה להישאר. בלילה האחרון שלה בארץ, מתחת לאקליפטוסים בגן המייסדים שהיא קראה לו "העצים", ניגנתי לה שוב על הגיטרה הישנה שלי את השירים של ג'ניס ג'ופלין וג'וני מיטשל שהיא לימדה אותי, ושוב היא ביקשה שאנגן לה בעברית, "איינשטיין ומאיר ושלום צ'נוק".
והיא חייכה, והצביעה פתאום על השלט של הרחוב ממול, ואמרה שאולי היא תיקח אותו איתה, שישאר לה משהו מכאן. ואני חייכתי וחשבתי שוב על הפרח בתוך קונכיה שנתתי לה, כי היא אהבה אותו כל-כך.
והיה נדמה שאנחנו שוב ביחד, כאילו לא קרה כלום, כאילו שנינו נפגשנו רק עכשיו, במקרה. אבל כשהתעוררתי בבוקר על העשב הקריר היא כבר לא היתה שם. המונית של הלילה לקחה אותה אל המטוס בחזרה לחיים החדשים שלה בסן-פרנסיסקו, השלט נשאר מולי ברחוב, ואני נשארתי עם כל השתיקות.
ספר מטטרון
יש הרבה עבריינים שהכינוי שלהם היה "המוח", אבל יש רק אחד שזכה לכינוי "המדען".
אצל חנוך כל עבודה היתה תוכנית מדוייקת, אלגנטית, מהירה ויעילה. הסיפורים ששמעתי סביבו דיברו על טכנולוגיות שהביא מהקשרים שלו בחו"ל, על שיטות שלזיהוי הפלילי לא היה סיכוי להתמודד איתן, כי הוא היה הרחק מאחוריהן, ועל תעלומות שהשאירו את המשטרה חסרת אונים, מכתירה כל פשע לא מפוענח בארץ כ"עבודה של חנוך המדען", במין מיתולוגיה כנועה – בדיוק כמו שעשו כל העבריינים הקטנים שידעו רק לחזור על השם שלו ביראת כבוד.
אבל כשאני הכרתי אותו הוא כבר עטה קמטים, זקן מאפיר וציציות, מצטנע ומסתיר לנצח את כל הסיפורים הגדולים ההם, ומתרכז – כמוני – בהחלמה מפרכת ואיטית במחלקת השיקום של תל-השומר. בשעמום הגדול שהיה שם, בין טיפולי הפיזיותרפיה לסיגריות האירופאיות המגולגלות שהוא כיבד אותי בהן, התחברנו כמו כל החיבורים הבלתי אפשריים שיכולים לצמוח רק בבתי-חולים.
בלילות הכואבים הייתי כותב. שוכב במיטה וממלא בחושך את הפנקס הקטן שלי בכתב צפוף. בהתחלה הייתי כותב על עצמי, על הפציעה והחיים הפשוטים שלי, אבל אחרי כמה סיגריות עם חנוך התחלתי לכתוב עליו. את שברי הרמזים שהוא סיפר הייתי משלים מהדמיון, מנסה לפצח את החומה של אותה יראת כבוד של כל המבקרים שבאו אליו, להבין את החיים שלו כמו שהוא באמת חי אותם.
בין המילים וכאבי הלילה שלי הבנתי שאנשים כמו חנוך לא באמת יכולים לברוח ממה שהם, כי אנשים כמו חנוך כבר מחוייבים להילת השלמות שעוטפת אותם, לדבר הזה שהם נהיו בעיני אחרים, ואת זה לא יכולות לשנות לא הברכות ולא הקללות. הבנתי את זה בכל פעם שראיתי את חנוך פורש לתפילת מנחה, ואת כל האנשים שלו ממתינים בחוץ בסבלנות שיסיים ויחזור אליהם, כמו חבלים שקושרים אותו אל ארץ הגורל שבחר לעצמו, גם כשהוא מחפש את המעלה השמיימית הגבוהה יותר.
והבנתי את זה גם באחר-הצהריים ההוא, שבו חנוך לא הצליח לסרב לבוא ולנהל את הסולחה שיוסי החלק ומשה הגבה הגיעו וביקשו ממנו לעשות.
"מה אתה עושה עכשיו?" הוא שאל אותי, כאילו שיש לי באמת מה לעשות במחלקת השיקום חוץ מלחכות שאוכל לצאת משם. "בוא איתנו", הוא פסק בלי לחכות שאסיים אפילו את המחשבות על תשובה מוצלחת, וגם אני, כמוהו, לא יכולתי לסרב.
נסעתי איתו ועם האנשים שלו לאיזה בית פרטי ליד העירייה של אור-יהודה. בדרך אף-אחד לא דיבר, וניסיתי לחשוב אם כזה שקט היה תמיד בדרך למבצעים המסובכים שניהל חנוך, בימים שהוא עדיין לא היה מנהל סולחות בין עבריינים. הנחתי יד על הכיס שלי, להרגיש שם את הפנקס עם הסיפורים שמחכה לשעת הלילה שלו.
גם הבית היה שקט. חנוך התישב על הספה המפוארת שעמדה על השטיח הגדול, וכולם התישבו במקומות שכאילו נקבעו להם מראש לפי התוכנית. כורסה רכה ובודדת עמדה באמצע החדר, מחכה כמו כולנו לטקס הסולחה האחרון שעמד להתחיל.
ואז נכנס לשם שימי הגנרל. בבית עברה דקה מתוחה של שיחה שהתנהלה רק במבטים. כמו במסדר, העיניים של שימי הגנרל עברו אחד אחד על האנשים שם, וסקרו אותם מלמעלה למטה. המבטים של כולם עקבו אחרי אלה שלו, ונעצרו יחד איתם כשהוא הגיע אלי. משה הגבה הסתכל על שימי ואישר לו אותי במה שנראה כמו חצי חיוך. הסתכלתי על חנוך וראיתי את הקמטים מסביב למבט שהוא תקע כמו סכין ביוסי החלק שישב לידי.
"הגיע הזמן לעשות סולחה, הרב חנוך", אמר בשקט יוסי, בזמן ששימי התישב על הכורסה שהכינו לו. "הגיע הזמן לשים את הדברים אחורה. צריך לפתוח דף חדש, הרב חנוך".
כולם בחדר היו שקטים, אבל מוכנים לכל הפתעה. משה הגבה ניסה להגיד משהו על אמונה ותשובה שלמה. "שששש. אתה לא מבין בזה" קטע אותו חנוך וליטף את הזקן. המבט שלי ניסה להיכנס יותר ויותר לתוך הפנים שלו. לפלס דרך בין הקמטים שמקיפים את המבט החודר שלו כמו שכולם הקיפו אותו עצמו.
ואז, מתוך השקט שחזר לשם, חנוך הושיט את יד ימין הפצועה והכבדה שלו לאט לאט קדימה, אל שימי הגנרל. הנחתי שוב את היד על הכיס שלי, כאילו היא יכולה לכתוב דרך הבד את המילים בפנקס שהיה שם. שימי רכן קדימה, וכל השנים הארוכות של המלחמות הסתיימו כשהוא לחץ מול העיניים של כולם את היד של הרב חנוך המדען.
"החיים של חנוך שלמים עכשיו. תם הפרק הזה בחייו. הוא טיהר את הנשמה שלו. התשובה שלו הושלמה", נאבקו המילים הגדולות בראש שלי, בנסיון לזכור אותן עד הכתיבה של הלילה. אבל ידעתי שהן רק המילים שלי. שאין לי סיכוי אמיתי להבין מה באמת קרה שם, בבית הזה ובראש של חנוך ושימי, ויוסי, ומשה וכל השאר.
מה שקרה אז, קרה מהר. הדלת של הבית, שאף-אחד לא טרח לנעול, נפתחה בבת אחת, וכולם הסתובבו אליה. עד היום אני לא יודע מי היה האיש שנכנס לשם עם האקדח, מי שלח אותו, ומה היה הסיפור שלו. "מי אתה יא אפס, אה? מה אתה חושב שאתה, אלוהים קטן?" הוא צעק כשרץ לחנוך, וירה בו מקרוב שלושה כדורים קטלניים.
כולם זינקו לטפל בחנוך, לתפוס את האיש שירה בו, ולהוציא משם את שימי. אחרי כמה שניות גם אני כבר הייתי בתוך הרכב שחנה בחוץ, ואחרי כמה דקות נזרקתי שוב בבית החולים, לבד, כאילו לא נסעתי איתם בכלל.
"איפה היית? אתה מאחר לפיזיו!" נזפה בי האחות, כשהיד שלי שוב מיששה את הכיס הצדדי במכנסיים.
"טוב, זה לא כזה נורא", היא התרככה פתאום כשראתה את הדאגה על הפנים השותקות שלי.
"היי, אתה בסדר?" היא שאלה כשהתקרבה לעזור לי. "כואבת לך הרגל?"
"לא", אמרתי לה. "הפנקס שלי שהיה לי בכיס... הוא נעלם".
כל הלילה לא הצלחתי לישון, אבל גם המילים והסיפורים כבר לא הסתדרו לי. בבוקר, כשהגיעו העיתונים, דיפדפתי כמו מטורף בין כל העמודים, אבל גם שם לא היה כתוב שום דבר. כאילו העולם המשיך כרגיל. כאילו הרב חנוך המדען לא מת לי מול העיניים אתמול בדיוק אחרי הסולחה הגדולה, טהור כמו מלאך.
אנטי מחיקון
אני לא יודע של מי היה הרעיון לעשות את ההפגנה ההיא דווקא מול שלד הבטון הנטוש של "בית ידלין", אבל ברור שזה היה רעיון מוזר ואידיוטי.
לא ממש הבנתי מה הם רצו להגיד שם, חוץ מהסיסמאות השחוקות והרגילות של העם והמדינה, שוויון בין-עדתי, שוויון בין-לאומי, שוויון בין-מעמדי, וכל שאר הקשקושים הקומוניסטיים התמימים שהם צעקו תמיד בחרוזים ובאותה מנגינה.
היו שם נועה היפה, וארי שתמיד לבש חולצות שחורות של צ'ה גווארה, ועוד כמה חברים שלו שתמיד הסתובבו שם כמו תפאורה קבועה, סתם כי הם אוהבים להרגיש מהפכנים, ואני, שסתם אהבתי לשבת בצד ולהסתכל עליהם.
והיו "הזקנים", שאיכשהו התעקשו לבוא לכל הפגנה הכי קטנה, מוזרה או אידיוטית, כאילו הם מנסים לשמור על המעמד ועל זכות הראשונים של רוח המהפכה, לפני שילדים כמו נועה וארי יהרסו להם את כל העולם הפרטי שהם בנו לעצמם.
כשמסתכלים על מהפכנים מזדקנים, מבינים שבתוך כל מורד במוסכמות מסתתרת איזו חולצת צווארון בורגנית ושמרנית. הפחד הכי גדול שלהם הוא לא שהמרד שלהם לא יצליח, אלא שמישהו ישתלט להם על המרד הזה, יצליח במקומם, וישאיר אותם נטושים כמו שלד הבטון הזה שתקוע בלי קשר לכלום.
זאת עוד סיבה שההפגנה הזאת היתה אידיוטית. במקומות הרגילים היו תמיד כמה כהניסטים, או לפחות כמה ליכודניקים שמחפשים עניינים, אבל לכאן הם לא באו. ובגלל שאנשים שבאים להפגנות תמיד רוצים להתווכח ולריב, ולא היה אף-אחד מהצד השני לריב איתו, כל הלכלוך שכמעט אף-אחד לא ידע עליו שם יצא, כשארי התחיל לריב עם נתן הזקן.
והם לא רבו על שום דבר שקשור לאידאולוגיה. זה התחיל בוויכוח שכבר שמעתי על המועדון שלהם ועל זה שלצעירים לא נותנים שם יותר מיום אחד בשבוע, ואחר-כך הגבות של ארי נהיו קפוצות ומלאות להט מהפכני כשהוא אמר שכל הסיסמאות וההפגנות בכלל לא שוות כלום וצריך לעשות משהו שבאמת יזעזע את כל אמות הסיפים לקראת המהפכה האמיתית.
אבל כל זה בכלל לא היה חשוב. ארי פשוט שנא את נתן כי הוא כל הזמן היה מתחיל עם נועה שלו, למרות שהיא בעצם לא היתה ממש שלו, ולמרות שבקומוניזם בכלל אין כזה דבר "שלי" או "שלו".
אבל הוא צדק. נועה כל הזמן סיפרה לי איך נתן הזקן תמיד שולח לה שירים וציורים שלו, ואומר לה כמה הוא "אוהייב" אותה, ולא מבין שלמרות כל הדיבורים על שוויון ואחדות אין לו שום סיכוי.
וזה שהוא עוד רב עם ארי וקילל אותו שם, רק סיבך אותו עוד יותר. כי ארי היה טיפוס שלא לובש חולצות צווארון, אלא חולצות של צ'ה גווארה, ולא רוצה לשכנע אנשים אלא לזעזע את אמות הסיפים.
אבל נועה – היא לא באמת אהבה אותו. היא רק היתה צריכה למרוד במשהו, וזה היה הכי קל. ואותי לא עניינו אף-פעם המהפכנות או המרד בבורגנות. כל זה תמיד נראה לי כמו משחק של ילדים משועממים שיודעים מה רק הם רוצים להחריב, אבל לא מה יכול להיות שם במקום זה. כל מה שקרה באותו יום רק הראה לי כמה האנשים האלה בעצם מסכנים, וכמה אני יודע שבחיים אני לא אהיה כמוהם, אמן כזה שאין לו עבודה ויש לו רק אידאולוגיה ישנה. אני אלך לעשות עסקים שיעשו אותי עשיר, ואגור בבית מפואר ולא באיזו דירת חדר עלובה עם שירים שכתובים בטוש שחור על הקירות שלה.
ורציתי לגור שם עם נועה. כי היא היתה הילדה הכי יפה שראיתי. והאמת היא שהייתי הולך לכל המפגשים האלה שלהם רק בגללה, ומבחינתי ההישג הכי הגדול של ההפגנה הזאת לא היה עוד יום בשבוע לצעירים במועדון, או מלחמה בהגמוניה המושחתת. מה שבאמת היה חשוב לי זה שנועה הזמינה אותי להמשיך "לדבר על זה" אצלה בבית.
"נוני!" קרא אליה אבא שלה בשמחה שהוא כאילו חיפש כבר שעות על מי לפרוק. "תראי מה קניתי!"
בפינה של הסלון היה מונח קרטון ריק ומפורק של "מץ", ועל המזנון עמדה, מבריקה וענקית, טלויזיה חדשה.
"טלויזיה?" נועה שאלה בטון שמסתיר התלהבות ילדותית בעטיפה של אדישות מלאכותית של גיל הנעורים.
"טלויזיה צבעונית! אמיתית! עם אנטי מחיקון!" דייק אבא שלה, בהתרגשות שיכול להרשות לעצמו רק מי שעבר כבר את כל זה.
וככה, בזמן שנועה ניסתה להבין אם זה טוב לאידלאים של השיוויון והאחווה, ואני ניסיתי להבין מה אני צריך להגיד כדי להרוויח עוד כמה דקות אצלה בבית, אבא שלה פתח את הטלויזיה החדשה לראות את חיים יבין מקריא את החדשות בצבעים מעוותים.
אבל שום אנטי מחיקון לא יעזור לדברים שהם מראש שחור-לבן.
המטבח של ויויאן
זאת בעצם לא היתה ממש מסעדה, למרות שהיו שם כמה שולחנות, והמון תמונות ישנות על הקירות, מטבח קטן, והאוכל הכי טוב בעולם.
גם לא היו פרסומות ומודעות שכיוונו למקום הקטן הזה בלב באר-שבע, ולא היה שם שלט או תפריט. מקומות כמו המטבח של ויויאן לא צריכים את כל אלה. מקומות שכולם יודעים ואוהבים את מה שיש בהם לא צריכים בכלל שיהיה להם שם. רק האנשים צריכים שמות, אז הם ממציאים, שיהיה יותר פשוט.
גיליתי את המקום הזה בוקר אחד במקרה, רק כי הוא היה בדרך למשהו אחר שרציתי, ורק כי בחרתי לעצור ולשתות שם קפה. ישבתי לבד, עד שאחרי כמה דקות הגיעו עוד אנשים לשתות קפה ולהישאר לאכול ארוחת צהריים. בהתחלה עוד חשבתי בטעות שזה בגלל שהם ראו שמישהו יושב שם. לאנשים יש נטיה להצטרף למה שאחרים עושים. מזל שלא אמרתי את זה בקול, כי אחר כך הבנתי שאני הייתי בעצם זה שהצטרף אליהם.
ויויאן היתה רוב הזמן במטבח ובישלה את מה שבא לה באותו בוקר, אבל מדי פעם היא היתה יוצאת, מניחה את ידיה השמנמנות והמשומנות על המותניים המכוסים בסינר, זורקת איזה משפט לכל אנשי הפרלמנט שלה, וחוזרת פנימה בחיוך, בלי לשמוע איך ממשיכה השיחה שלהם.
אוכל יכול להיות ממכר, במיוחד כשמתערבבים בסיר כל מיני דברים שרק ויויאן יודעת מה הם, ובמיוחד כשמתערבבים מסביב כל מיני טיפוסים כמו אלה שישבו אצלה תמיד. והם ישבו שם כל יום, והיו טיפוסים אחד אחד. וגם אני התמכרתי וישבתי שם ביניהם בכל בוקר לבשל את הסיפורים שלי במחברת.
"תקשיב", היא אמרה לי יום אחד, והניחה על השולחן שלי שקית עם קופסת אוכל חמה, בדיוק כשהפרלמנט הגיע למדור הספורט שלו. "השליח שלי לא עונה בטלפון. תעשה לי טובה תלך להביא את זה לאנדרי".
"מי זה אנדרי?" שאלתי.
"לא רחוק. פה בפינה של רחוב הגר", היא כאילו ענתה, אבל בעצם המשיכה את ההוראות.
לא הכרתי את אנדרי, כי הכרתי רק את אלה שיושבים אצל ויויאן ולא את אלה שאוכלים את האוכל שלה בבית. אבל זה באמת לא היה רחוק, ולא היה לי מה לעשות, והיא גם הבטיחה שהוא יתן לי טיפ, אז קמתי והלכתי אליו.
הבית של אנדרי היה בית פרטי ישן עם חצר מוזנחת, אבל כשהוא פתח לי את הדלת גיליתי את הבית הכי משופץ, נקי ומסודר שראיתי לא רק בבאר-שבע, אלא בכל החיים. כלומר, עד כמה שיכולתי להבחין בזה באור הדליל שהיה שם. אנדרי עצמו, לעומת זאת, לבש רק מכנסי טריקו קצרים, והכרס הגדולה שלו כיסתה חצי מהם. השיער הארוך שלו היה רטוב, וגם המצח שלו היה מכוסה אגלי זיעה. הסתכלתי מסביב להבין למה לא פועל פה מזגן, ואז ראיתי על הקיר את אוסף הסכינים.
היו שם סכינים וחרבות בכל הגדלים ומכל הסוגים שאף פעם לא ידעתי שיש בכלל. מאצ'טות, סכיני קומנדו, פגיונות עם ידיות מעוצבות, חרבות עם כיתובים ביפנית – חלק מהם מסודרים על מגן קטן מבד, חלק תלויים על מסמרים, וכולם מבריקים ונוצצים באוויר החשוך והדחוס של הבית של אנדרי.
אנדרי לקח את השקית והניח אותה על שולחן האוכל. כמו שויויאן הבטיחה, הוא נתן לי טיפ שנראה לי כמו חצי מהסכום שעלתה לו הארוחה הזאת, בזמן שאני עדיין בוהה באוסף הסכינים שלו על הקיר. ואז הוא פתח את הקופסה, נתן לריח התבשיל של ויויאן למלא את האוויר, וניגש בחיוך לפתוח לי את הדלת, שאצא.
לקח לי קצת זמן להתרגל בחזרה לאור המסנוור של הצהריים ברחוב. התחלתי ללכת חזרה למטבח של ויויאן, מזיז את הרגליים בכוח החשיבה על הסיפור שאני יכול לכתוב שם על הטיפוס הזה, אנדרי. ואז, ברמזור של חטיבת הנגב פגש אותי השוטר.
הוא הציג ארנק נפוח עם תעודה דהויה, ואמר שחסר להם מישהו למסדר זיהוי, ושאני צריך לבוא איתו. "באיזה עניין זה?" שאלתי.
"אני לא יכול להגיד לך. אבל זה לא יקח הרבה זמן", הוא ניסה להרגיע. "בוא".
בקומה השניה של תחנת המשטרה נכנסנו לאיזה חדר עם מזגן ישן, שהרעש שלו איים להפיל את שאריות הצבע המתקלף שעוד התעקשו להיצמד איכשהו לקירות. הצטרפתי לשורה של עוד כמה אנשים עם פרצופים מוזרים, וחיכינו. היו שם הרבה דיאלוגים דרמטיים ומבטים קשוחים של חוקרי משטרה חמורי סבר, וראי חד-כיווני – אבל כל אלה היו רק בדמיון שלי. במציאות, אחרי שתי דקות נכנס שוב השוטר ההוא ואמר לי שאני יכול ללכת. "תודה", אמרתי, בלי שהוא יבין את הסרקזם.
בדיוק כשיצאתי משם צילצל הטלפון שלי. "איפה אתה?" שאלה ויויאן, וכדי שלא אחשוב שהיא באמת דואגת לי, הוסיפה "השארת פה את התיק שלך".
"אני בדרך", אמרתי לה. "תגידי, מה עם השליח שלך?"
"מה איתו? הבריז לי, אמרתי לך כבר. היה בסדר אצל אנדרי?"
ופתאום הכל היה ברור לי. אנדרי החצי עירום והמזיע שבכלל לא התפלא ולא שאל מי אני, אוסף הסכינים שלו על הקיר, השליח שנעלם, החקירה במשטרה. התיק שלי אצל ויויאן יחכה עוד קצת, אמרתי לעצמי, והסתובבתי חזרה לכיוון רחוב הגר.
בדיוק כשהגעתי לפינה ראיתי את אנדרי יוצא החוצה וזורק משהו לפח. קיויתי שלא יראה אותי, וחיכיתי שילך משם. כשהוא נכנס בחזרה הביתה התקרבתי בזהירות ופתחתי את הפח. לא ידעתי למה לצפות שם, אבל בדיוק כמו שחשבתי ראיתי שם את זוג כפפות הגומי המלוכלכות שהוא זרק.
מצאתי איזו שקית והכנסתי אליה בזהירות את הכפפות של אנדרי. אבל היה חסר לי עוד משהו, אז נכנסתי בזהירות ובשקט לחצר, וחיפשתי חלון שיהיה קצת פתוח כדי שאוכל להציץ פנימה.
עצרתי את הנשימה, כדי לא לעשות רעש, ושמעתי את הלב שלי דופק יותר חזק. אנדרי סידר איזו חרב על קיר האוסף שלו, ואז ניגש למטבח ושתה בקבוק שלם של מים, ישר מהפיה.
זה הספיק לי. לפעמים, כשהתמונה לא מסובכת מדי, לא צריך יותר מכמה חלקים של הפאזל. יצאתי בשקט מהחצר, וכשהגעתי למדרכה העזתי לנשום שוב וללכת בצעדים יותר גדולים, בחזרה לתחנת המשטרה. בדרך ניסיתי לסדר את המשפטים והמילים לפי קצב הנשימות המהירות. להצליח לנסח בקיצור ובצורה מספיק ברורה את כל הסיפור.
רגע לפני שפניתי שמאלה לכיוון המשטרה, ראיתי בהמשך הרחוב את השולחנות של ויויאן, עם כל הפרלמנט שעדיין ישב שם. גם בלי להתקרב כמעט יכולתי לשמוע אותם צועקים ומתווכחים בדיוק את אותם דברים מלפני הצהריים.
ואז ראיתי שם את השוטר ההוא מקודם.
הוא ישב שם בין כולם ופתאום הבנתי שבעצם כל השיחה הסתובבה סביבו. התחלתי ללכת מהר יותר, מחליף את הקולות בראש שלי בקולות של הרחוב, אבל כשהתחילו להתגבר עליהם הקולות של כל האנשים שישבו אצל ויויאן, עצרתי שוב, להקשיב.
ויויאן בדיוק יצאה אליהם עם החיוך שלה ששמע כבר הכל, וגם הם עצרו את השיחה כשהיא סידרה לכולם סכינים ומזלגות על השולחן ואמרה להם "נו ונגיד שיהיה פה אצטדיון חדש, אז פתאום הפועל תהפוך להיות מנצ'סטר יונייטד?", וכולם צחקו.
רציתי לרוץ אליהם ולספר את כל מה שקרה. ורציתי לעצור ולהקשיב עוד. ורציתי להיזכר בכל מה שראיתי ובכל המילים שניסחתי. וכל המחשבות פתאום התבלבלו לי.
ובעיקר רציתי פתאום לשאול שאלות, אבל גם הבנתי שאין טעם. שלמרות כל המילים האינסופיות אי-אפשר בעצם לדעת כלום. שגם אני, וגם כל השוטרים, וגם כל האנשים שיושבים במסעדה של ויויאן, רק עסוקים בלספר לעצמנו סיפורים.
ונוס מהגולן
קורה לפעמים שחייל מציל ממוות חייל אחר, או שהחייל האחר מציל ממוות את הראשון, אבל מה שיותר נדיר זה שאי-אפשר לדעת לעולם מי הציל את מי, כי שניהם הצילו זה את זה באותו זמן בדיוק. ככה התחברנו, בקרב ההוא שאי-אפשר לשכוח, אני והקצין שלי, סלים. חיבור נצחי של חיים.
ועדיין, כללי הטקס וההרגלים המקובעים מחייבים אותך לגמול למי שהציל את חייך. גם כשאין בזה הגיון – לא כשמדובר בדיני נפשות וחיים, ובטח לא כשמדובר בהצלת חיים של שניים, זה את זה.
אם כבר, אז לגמול למישהו על הצלת החיים שלך אפשר אולי רק דרך יצירת חיים חדשים. זה הכי קרוב שיכול להיות, ועדיין רחוק מאותו קרב סוער וחשוך אי-שם על ההר המקולל ההוא. וככה מצאתי את עצמי, בערך שנתיים אחר-כך, זוכה בכבוד הכי גדול שסלים היה יכול להציע לי, ומצטרף לשבוע החתונה שלו, ממש לצד ההורים והאחים.
"אבל אני לא בן משפחה", אמרתי לו.
"אתה יותר ממשפחה עכשיו", הוא אמר לי באותו קול שנטמע בי כבר אז.
השמש החדה חיממה את האוויר הקריר כשיצאנו בתהלוכת הדוח'לה ממג'דל שאמס, בירידה המתונה והאיטית אל הבית של הכלה במסע'דה. השתדלתי לא לבלוט יותר מדי באיפוק הנבוך שלי. המבטים שלי התרוצצו וחיפשו בין כל האנשים את הדרך להיות חלק מהם, להבין מה לעשות, מה להגיד, ומה לשיר.
היה נדמה לי כל הזמן שכולם מסתכלים עלי, מבינים שאני שייך לשם רק בגלל קשר מיוחד ונסתר שרק מעטים יכולים להבין, והאחרים לא צריכים לשאול, רק לדעת לקבל אותו. וגם אני הייתי צריך להבין את זה שוב, ולהאמין בזה שוב בהליכה הקצרה, שהתארכה ומתחה את הזמן בכוח השמחה וההתרגשות.
נעצרנו ליד הבית, ומולנו נפרשה, נוצצת באור השמש, בירכת ראם. הר הגעש הקדום שהפך לאגם שקט בטבורה של אדמת הגולן. האדמה הזאת שידעה כבר את כל הרעש והדם של כל הדורות כולם, ורק קולות השירה המתגברים של השיח'ים והמשפחה של סלים הפרו בה עכשיו את השקט.
נלחמתי בנשימה שנעצרה לי כשנפתחה הדלת והכלה של סלים יצאה מהבית, בשמלה לבנה וטהורה, וחיוך מכוסה בהינומה. סלים אמר לי שהוא מתחתן עם האישה הכי יפה שיש. "משהו מעולם אחר". אבל כשהוא אמר את זה חייכתי כי ידעתי שכולם תמיד אומרים את זה. כשראיתי אותה שם, החיוך שלי קפא מולה. הוא צדק.
בדרך חזרה לתאהיל ולסעודה במג'דל שאמס כבר הלכתי יותר קרוב למשפחה, כמעט חלק ממנה. כבר ידעתי את המילים של חלק מהברכות והשירים, וכבר הרגשתי שהמבטים עלי המיסו את המרחק שהיה בהם קודם. המרחק שרק נצח הזמן של החיים יכול להביס.
כל זה נראה קצת כמו חלום או הזייה כשחזרתי ביום ראשון לדירה השכורה הקטנה שלי בירושלים. התיישבתי על הספה ופתאום בשקט הזה כל הקולות התערבבו לי בראש. הקול המחבק של סלים, ביחד עם הקולות השמחים של החתונה, ובתוכם גם הקולות ההם מאותו יום רחוק, לפני כמה חודשים, כשהגעתי לעוד יום עבודה משעמם במוזיאון.
ביחד עם אנשי ההנהלה, עשרות שוטרים כבר חיכו ליד עמדת האבטחה בכניסה, מתרוצצים לפה ולשם בלי לדעת מה לעשות ומה להגיד בעצם.
"מה קרה?" שאלתי את הקב"ט, והוא הסתכל על המדים הלבנים שלי.
"מישהו גנב את המוצג הכי עתיק של המוזיאון", הוא אמר לי בזמן שהשוטרים התקרבו אלי יותר.
אי-אפשר לגמול למישהו על הצלת החיים שלך. אולי, לפעמים, רק דרך יצירת חיים חדשים.
"פסל ונוס מהגולן? ונוס מבירכת ראם?" שאלתי בלי שיראו את החיוך.
בליינדרז
לא תמיד בחיים מספיק רק שיש לך כסף. לפעמים צריך גם להבין את המצב מספיק מוקדם, כדי לדעת להגיד את הדברים הנכונים.
לגור במושב היה החלום שלי. וכשמצאתי את יחידת הדיור הזאת במושב גנות, מיד הבנתי שאני רוצה אותה. אבל הבנתי גם שיש הרבה אחרים שרוצים לתפוס את המקום שלי שם. ההבדל היה שאני ידעתי איך לברר דברים, וידעתי להבין מספיק מהר מיהו בעל הבית שמשכיר את יחידת הדיור הקטנה הזאת. אז במקום להחמיא לקירות הריקים שלה כמו כל השאר, התחלתי לדבר איתו מיד על סוסים.
סוף סוף מקום עם חוות סוסים אמיתית, אמרתי לו. סוף סוף מקום שבו אני יכול לחזור לימים הרחוקים והיפים ההם, לזכרונות הילדות שלי באוסטרליה, לטפל בסוסים כמו אז.
וזה עבד. ההתלהבות שלי הדביקה אותו מיד, ונסחפנו לשיחה ארוכה בעמידה, שבסופה קיבלתי את מה שרציתי. לגור ביחידת הדיור של אריה במושב גנות, ולעבוד בחוות הסוסים שהוא ניהל שם.
אהבתי לנעול בכל בוקר את המגפיים הספוגים בבוץ המתייבש של אתמול, ללכת ולפגוש את החברים הכי אציליים שאדם יכול לבקש לעצמו, החברים שיודעים להכיר תודה לאוכל שאתה נותן להם, להברשת הפרווה, לרחיצה. החברים שיודעים שאתה שם גם כשהם יוצאים לטיול במרעה ואתה נשאר לנקות את הבית שלהם. החברים שזוכרים אותך גם כשמישהו אחר מוביל אותם לרכיבה עם הילדים שמגיעים ממקומות אחרים.
ואהבתי את החיים במושב. את הרהיטים המעטים, את הבגדים הפשוטים, את המקלחת הקטנה, ואת תערובת הריחות המרגיעה שיש רק במקומות כאלה, כשישבתי לשתות בערב במרפסת של הבית השקט שלי, בחצר האחורית של אריה וריקי.
טיסה 383 של אל-על נחטפה בדיוק בערב כזה. כולם דיברו על זה כבר מהצהריים, וישבו צמודים לרדיו ולטלויזיה בערב. רק אני ישבתי שוב במרפסת, לבד, והסתכלתי למעלה, לשמיים שכבר הייתי רגיל לרעש המטוסים שלהם, למרות שהמטוס החטוף כבר חנה באותו זמן בנמל התעופה, ויכולתי רק לדמיין מה קורה איתו שם.
אריה נעלם מהחווה כבר מהצהריים. לא שהייתי צריך אותו, כי כבר ידעתי איך לסדר הכל לקראת הערב ולסגור שם, אבל זה היה קצת מוזר, כי הוא תמיד היה בחווה כל הזמן, עד הסגירה.
אחרי בערך שעה של מחשבות ובהייה בשמיים ראיתי את הצללית מתקרבת בהליכה על השביל לכיוון הבית. קמתי לרגע להסתכל יותר טוב, ואז ישבתי, שהוא לא יראה אותי. כי זה לא היה אריה. זה היה דודו, יו"ר הוועד של המושב שהלך שם, והתקרב לבית של אריה וריקי.
והאמת היא שידעתי כבר מהצללית שזה דודו. נכנסתי לדירה שלי, וטיפסתי שוב לארון העליון הישן של התקרה הכפולה, מעל למקלחת. את הארון הזה גיליתי די מהר כשנכנסתי לגור שם, למרות שכנראה לא הייתי אמור לחטט בו. אבל הסקרנות שלי לא נותנת לי להשאיר דברים ככה, לא ידועים. וכשחקרתי את הארון הזה כבר אז, ופיניתי ממנו את הארגזים והבגדים הישנים והתנור המקולקל שהיו תקועים בו, מצאתי בקיר שלו את פתח האיוורור המוזר שנשאר כנראה כשריד מימים אחרים.
דרך הפתח הזה, בחושך ובאבק שהיו שם, שמעתי את דודו ואת ריקי. שמעתי אותם שוב, כמו בכל פעם. כי האמת היא שאיכשהו אריה תמיד נעלם בדיוק ברגעים האלה שחשבתי שיהיה הכי מעניין לשבת איתו על המרפסת, לשתות משהו, ולדבר. והיינו עושים את זה די הרבה. תמיד היו לאריה סיפורים מטורפים על הימים שלו בחו"ל, ואני אהבתי לשמוע אותו ולספר לו את הסיפורים שלי.
יש סיפורים שלא צריך לראות, רק לשמוע. בדיוק כמו איך ששמעתי שם בחושך דרך פתח האיוורור את דודו וריקי, כמו בכל פעם שהיה בחדשות איזה אירוע טרור או מתח בטחוני, ואריה, שכולם הכירו רק בתור מנהל חוות הסוסים, נעלם ללילה או שניים.
אבל הפעם זה היה שונה. שמעתי את ריקי בוכה, ואת דודו מנסה להרגיע אותה, ויכולתי לדמיין איך במקום לחבק אותה הוא פשוט עומד מולה כשהוא אומר בקול היושב-ראש שלו "את בטוחה בזה?", וכשהיא ממשיכה לבכות הוא אומר לה "תפסיקי להיות בפאניקה. זה לא עוזר לנו. אני מכיר רופא בתל-אביב. הוא חייב לי טובה. אף אחד לא ידע מזה".
עד שהיא באמת נרגעה, ושמעתי אותם שוב שוכבים.
לא הרבה אחר-כך, בערב הלפני אחרון שלי שוב ישבתי עם אריה על המרפסת. כמעט הכל היה כבר ארוז בארגזים, כל הזבל הישן היה תקוע שוב בארון העליון של התקרה הכפולה במקלחת, ורק הריחות של המושב והמטוסים בשמיים המשיכו כאילו הכל כרגיל.
ויכולתי להשאיר את הסוד של ריקי ודודו איתי, מאחורי, אבל הבירה עשתה את שלה, והפתיחות הזאת שתמיד היתה לי עם אריה הכריעה אותי.
"אני צריך לספר לך משהו, אריה. אני לא יודע איך להתחיל..." אמרתי לו כשעבר עוד מטוס בדרך לנחיתה.
"אני יודע כבר", הוא אמר לי בחיוך".
"מה? איך אתה יודע?" אמרתי בשקט.
הוא לגם את סוף הבירה שלו ואמר לי "יש הבדל בין מה שנכון, לבית האמת. אתה מבחינתך עשית את הדבר הנכון. אבל אני יודע שלא גדלת באוסטרליה. ואני יודע שאף פעם לא עבדת עם סוסים לפני זה".
ובחיוך של מי שראה כבר את כל הסיפורים בעולם, הוא אמר "אל תשאל איך אני יודע. אני פשוט יודע איך לדעת דברים".
אונדזער
מי שהסתכל מספיק טוב, היה יכול עוד לראות את השאריות הדהויות של האותיות "בנק אלרן" על הקיר הצדדי של "קפה הרמן" בבניין ג'נרלי.
אבל אף-אחד לא הסתכל מספיק טוב, ולאף-אחד לא היה אכפת שהקפה הכי אריסטוקרטי ונחשב בירושלים היה פעם סניף של בנק שאף-אחד לא זוכר.
את השטרות והניירות החליפו מפיות אלגנטיות, את העסקנים הקולניים החליפו כל מיני ייקים מתנשאים, אמנים ואקדמאים, ואת ההלוואות והעיסקאות החליפו סיפורי בגידות מלאות יצר, שמתחבאות מאחורי חליפות ושיחות מנופחות מחשיבות.
הייתי יושב שם ורואה את כל מה שמתרגש מתחת לפני השטח, מחזיק תמיד איזה מגזין או ספר טוב, ועושה את עצמי קורא בזמן שאני מקשיב לשולחנות שמסביב ומבין בדיוק מי מנהל רומן עם מי, ומי מרכל על מי אחר-כך. ועדיין, לא ראיתי את מה שבאמת הסתתר שם.
- "בוא תעשה לי טובה רגע", ביקש הרמן ערב אחד.
סיימתי בלגימה ארוכה את הבירה, ויצאתי איתו אל הרחוב, ומשם אל הדלת הסגורה שאף-פעם לא שמתי לב אליה, בצד היותר חשוך של הבניין.
לצאת משם כבר היה הרבה יותר קשה. כל סיפורי הבגידות והסודות של הקפה היו פשוטים ותמימים לעומת מה שקרה מאחורי הקיר שלו. שם, בחדר לא משופץ ואפוף עשן, שאת הכניסה אליו דרך השביל הצדדי הכירו רק האנשים שהיו צריכים להכיר, היו העסקים האמיתיים שהרמן ניהל.
- "אתה מכיר בלק ג'ק? עשרים ואחת?" הוא שאל כשעמדנו בצד, והסתכלנו על השולחנות עם כל האנשים שהסתכלו עלינו חזרה במבט של מחפשי ישועה. "אל תדאג, אתה לא תפסיד כלום. אתה רק האונדזער פה. חסרה לנו יד לשולחן", הוא לחש לי.
בבלק ג'ק קצת ניצחתי וקצת הפסדתי. זה לא ממש היה משנה. רק אני והרמן ידענו שאני בעצם יד ששייכת לבית. יד "אונדזער". יש משהו מתוח ומשחרר בו-זמנית כשאתה משחק בהימורים אבל בעצם רק מעמיד פנים שאתה מסתכן. כשיש לך רשת בטחון כזאת, וכל מה שאתה צריך זה להסתכל איך כולם מתייחסים בפזרנות מלאת חשיבות עצמית לכסף שהם אף-פעם לא ירוויחו, בזמן שאתה יודע שאף-פעם לא תפסיד, ורק מתרכז בלהסתיר את הקלפים שלך מאחורי העשן.
דרך הקיר עוד יכולתי קצת לשמוע את המוזיקה והאנשים שישבו בקפה, ואין להם מושג. הייתי עובר שם בתחילת כל ערב ומצלם אותם בעיניים, כדי לקחת את הזכרון הזה איתי כשאני הולך לשולחן הקבוע שלי ב"קלוב", לשחק קלפים עם מקסים, סגל ואפשטיין – אנשים שנראו כמו בנקאים או עסקני הסתדרות כאלה של פעם, עם הכרס והחליפות והסיגרים שלהם, ומגלגלים כספים לא שלהם ממקום למקום.
זה שאני לא לבשתי כרס וחליפה ונראיתי כל-כך שונה מהם, רק עזר לסוד שלי ושל הרמן, כי זה גרם להם לחשוב שהם אלה שמרמים אותי. אבל בעסקים מהסוג הזה לא באמת צריך חליפות וסיגרים. בעסקים כאלה אין הסכמים ואין משא ומתן. יש רק אמון וכבוד של מילים ולחישות. וככה, בלי שום הסכם ובלי שאף-אחד ידע, הפכתי להיות השותף השקט של ה"קלוב". זה שלא מסכן שום דבר, ולא משקיע שום דבר, ורק מקבל נתח קבוע מהרווחים.
הימורים זאת חולשה, כמו עסקים. כמו אהבה. כמו כל דבר שיש בו כבוד. אבל הבעיה בהימורים היא שהם נותנים לאנשים אשליה של כוח וחשיבות עצמית, בזמן שכולם בסוף רק מפסידים שם. אי-אפשר לנצח את הבית, וגם אי-אפשר לברוח.
חוץ מאפשטיין.
ידענו שהוא סוחב איזו מחלה בכליות עוד מגרמניה, וידענו שהוא כל הזמן הולך לשירותים באמצע המשחק. אבל רק באותו ערב שהוא לא חזר משם, כולם הבינו שהוא היה רמאי.
כשהגענו למטבחון וראינו את החלון המפורק, היה כבר ברור שאפשטיין ברח עם הכסף. אבל כשכולם רצו לרחוב לנסות לרדוף אחריו אני נשארתי שם, כי ידעתי שהחלון הזה הוא סתם עוד הונאה שלו. בשקט שנשאר שמעתי שוב את הקולות העמומים מהקפה, וגם הקולות האלה נחלשו ונעלמו כשפתחתי את ארון העץ התחתון, וזחלתי דרך הקיר השבור שמאחוריו אל החדר שאף-אחד לא ידע שאפשר להגיע אליו.
כשנעמדתי, עוד הספקתי לראות את אפשטיין יוצא דרך הדלת של מה שהיה פעם משרד, ועכשיו נראה כמו מוזיאון מאובק של ימים רחוקים, מלא בשולחנות עץ ישנים, כסאות מתפרקים, ארונות מתכת וארגזים של מסמכים דהויים. את אפשטיין כבר לא היה טעם לחפש שם.
מסמכים של בנקים הם הדבר הכי משעמם בעולם, עד שאתה מבין שכמו אצל הייקים מהקפה, מאחורי המספרים והשמות יש סיפורים של אנשים. ושל כבוד. ושל כסף. הרבה כסף. ובזמן שכולם חיפשו את אפשטיין ברחובות הליליים והקרים של ירושלים, אני ביליתי את המשך הלילה שם, בחושך ובאבק, בחדר הזה שקפא בזמן מאחורי הקיר, מנסה לחבר מחדש את הסיפור של הבנק שאף-אחד לא זוכר, ורק מתבלבל עוד יותר בין כל הניירות.
- "אנשים מאמינים רק למה שהם יכולים לראות", חייך מאחורי פתאום אפשטיין. "ואנשים יכולים להסתכל רק איפה שמראים להם כסף. זה כמו בקלוב. אתה חושב שמישהו עושה טובה למישהו כשהוא מציל אותו מהתמוטטות? אתה חושב שבנק סתם נופל ואף-אחד לא מרוויח מזה? אתה לא יודע שאיפה שיש כסף יש גם גנב שלוקח אותו?"
- "אני מכיר את הסיפורים על כל הבנקים הקטנים האלה. קראתי על זה פעם", אמרתי. "אבל אני לא מבין עכשיו מי זה הקופרמן הזה שמופיע בכל הניירות פה. ואיך כל המסמכים האלה הגיעו לכאן בכלל? בנק אלרן עבר מכאן עוד בשנות השישים, הרבה לפני כל ההסתבכות ההיא. ובכלל, ההנהלה של 'אלרן' היתה הרי בתל-אביב".
- "בטח, בתל-אביב". הוא חייך וסידר את הבלורית המדולדלת שלו. "בתל-אביב של לבון ושל ידלין ושל לוינסון, נכון?"
- "כל האנשים החזקים", התעקשתי.
- "את האנשים החזקים באמת אף-פעם לא מכירים. אבל תמיד הם שם. צריך רק להקשיב. לא מי גונב, אלא מי באמת מרוויח מזה. מי לא עושה רעש. מי האונדזער", הוא אמר, פתח את הדלת של המשרד הישן, ונעלם.
יצאתי משם לקור של הבוקר הירושלמי. אנשים בחליפות כבר התחילו למלא את רחוב יפו בדרך לעוד יום עבודה, שותקים ורציניים כמו האריה שהסתכל עלי מהגג של בניין ג'נרלי.
- "יהודי, בוא תעשה מצווה, תשלים לנו מניין של שחרית", העיר אותי מהמחשבות הקול מאחורי.
את טורוקני פגשתי כשעבדתי באיזה קיץ בקיבוץ נערן. כמו הרבה אנשים שמסתובבים בחיים שלנו, אף אחד לא ממש ידע לספר איך טורוקני הגיע לשם, אבל כולם הסכימו שהוא היה העובד הכי חרוץ והכי חכם במוסך של הקיבוץ. כולם ידעו שאם יש בעיה או שאלה שנשארת תלויה באוויר יותר מדי זמן, טורוקני הגדול הוא האיש שאליו צריך לפנות.
התקופה שבה גרתי בקריית שמונה היתה המשעממת ביותר בחיי.
אנשים שמאבדים את דרכם הולכים לאט יותר. וכשאנשים הולכים לאט יותר, הם מסתכנים בכך שיראו דברים שאף-אחד אחר לא רואה.
לכל בעיה שתוקעת את החיים יש פתרון, גם אם לוקח לפעמים זמן למצוא אותו.
באמת שרציתי לגור בדימונה. אבל הבעיה היא שאי-אפשר להבחין שם בין אירוניה לציניות.
כשהגעתי סוף-סוף לטבריה הייתי מותש. הנהיגה הארוכה והחושך שנפל מוקדם מדי הפכו את כל הגוף שלי לראש ענקי, מנופח ומזיע, עם עיניים שמתרוצצות לקרוא את השלטים בדרך ולמצוא את המלון הכי פשוט, העיקר שתהיה בו חניה.
האמת היא שאני שונא ויכוחים. אבל באותו ערב ישבנו מחוץ למועדון, מתחת לשמיים החשוכים והצלולים, והתווכחנו. בעיקר כי הדעה המיושנת שאני התעקשתי לטפח היא שבקיבוץ יש רק שתי אפשרויות בערב: או להתווכח או לשיר. ואני הרי לא יודע לשיר, וממילא אליפז הוא קיבוץ כל-כך פשוט, כמו פעם, ואני בכלל לא שייך לכאן, אז נשאר רק להתווכח.
בקולנוע "סמי" למדתי משהו על דו-קיום.
"אין לנו כסף לזה", היא אמרה לי.
הצעירים של הקיבוץ תמיד ניסו לארגן לעצמם טרמפ לנהריה, לשבת בפאבים אמיתיים כמו "ביקיי" ולהרגיש שהם בליגה של העיר הגדולה. אבל באותו זמן, כל שאר הצעירים מהאזור רק רצו להגיע לפאב המאולתר שלנו במקלט של כברי, כי הם ידעו שאצלנו, מסביב לשולחנות הישנים שסחבנו ממועדון הילדים הנטוש, יש אלכוהול יותר זול ומתנדבות הרבה יותר חברותיות שבאו מחו"ל.
שלושה ימים ושבע שעות בדיוק אחרי שהצטרפתי לחפירות בגמלא התהפך לי הלב. אחר-כך התהפך לי גם הראש.
את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי בקריית חיים, והיא היתה הכי מיוחדת, לא רק בגלל השם שלה.
בסופו של דבר צריך להודות שנכשלנו. האוהלים והצריפים של "חמדת" ננטשו, וכל אחד פשוט חזר למקום שממנו הוא הגיע.
חצי שנה גרתי במושב אומץ כמעט בלי לדבר עם אף אחד שם, וגם בפעם הראשונה שפגשתי את מירה שתקנו.
יש הרבה עבריינים שהכינוי שלהם היה "המוח", אבל יש רק אחד שזכה לכינוי "המדען".
אני לא יודע של מי היה הרעיון לעשות את ההפגנה ההיא דווקא מול שלד הבטון הנטוש של "בית ידלין", אבל ברור שזה היה רעיון מוזר ואידיוטי.
זאת בעצם לא היתה ממש מסעדה, למרות שהיו שם כמה שולחנות, והמון תמונות ישנות על הקירות, מטבח קטן, והאוכל הכי טוב בעולם.
קורה לפעמים שחייל מציל ממוות חייל אחר, או שהחייל האחר מציל ממוות את הראשון, אבל מה שיותר נדיר זה שאי-אפשר לדעת לעולם מי הציל את מי, כי שניהם הצילו זה את זה באותו זמן בדיוק. ככה התחברנו, בקרב ההוא שאי-אפשר לשכוח, אני והקצין שלי, סלים. חיבור נצחי של חיים.
לא תמיד בחיים מספיק רק שיש לך כסף. לפעמים צריך גם להבין את המצב מספיק מוקדם, כדי לדעת להגיד את הדברים הנכונים.
מי שהסתכל מספיק טוב, היה יכול עוד לראות את השאריות הדהויות של האותיות "בנק אלרן" על הקיר הצדדי של "קפה הרמן" בבניין ג'נרלי.