רובי גורדון - הכתבים האבודים
היה היה פעם, ביער אחד, שרקן אחד.
בכל יום היה השרקן מרחרח את האדמה עליה דרכו כל האריות והנמרים, הזברות היפות והאיילות החטובות, וחוזר למאורה שלו בלילה כדי לשרוק לעצמו.
יום אחד החליט השרקן להיות נמר. למה לא בעצם? מה, הוא לא יכול? ברור שהוא יכול! הוא יצא מהמאורה בבוקר, הביט בשמש העולה מעל ההרים, וצעק אליה "אני נמר!". אבל השמש רק המשיכה לזחול במעלה הרקיע באדישות.
כמה ציפורים חלפו בשמיים לריצת בוקר מרעננת. השרקן נהם לעברן "רק אני הנמר של היער", והן צקצקו משהו לעצמן, והמשיכו למהר לשום מקום.
בצהריים כבר היה השרקן קצת צרוד. אחרי הכל, הוא היה רגיל רק לשרוק ולנבור באדמה. אבל ריחות הנמרים שהריח כל השנים לא יצליחו לרמות אותו. "אני נמר" הוא הטיח בחיות, והן חייכו והמשיכו להיות זברות שמחות ואיילות מאושרות.
"הו, זה מעניין", אמר הנמר כשהביט במודעה הגדולה שפירסם השרקן על העץ הגדול במרכז היער. "יש נמר חדש ביער?", אמר וגרד בפדחת, והלך לחפש את הנמר החדש. "אני הנמר!" שרק השרקן מולו, והנמר הביט בו לרגע, חייך, והלך לחפש איזו איילה חטובה ומעניינת.
בערב חזר השרקן למאורה והיה מרוצה מאוד מיומו הראשון כנמר. "חה!", גיחך לעצמו מול הראי. "אפילו זה שקורא לעצמו נמר פה התקפל מולי!"
"בוקר טוב, נמר!", אמר השרקן לעצמו כשהתעורר למחרת.
הנמר החדש, כלומר השרקן, היה מאוד גאה בנמרותיות שלו. אבל משהו בכל זאת הפריע לו.
"מה דעתכם", הוא שאל את החיות, "מה דעתכם על ההוא שמסתובב פה וחושב שהוא נמר? חה! מה הוא מבין בנמרותיות?". אבל כל החיות שתקו, או צחקו, או - אם היה להן מצב רוח הרפתקני במיוחד - פשוט אמרו לו "אתה לא נמר, חביבי, אתה שרקן".
"אתם לא מבינים שום דבר!" זעק השרקן. "רק אני הנמר. ההוא שמסתובב ואומר שהוא נמר, לא מבין שום דבר בנמרותיות!". כמה ציפורים נחתו כדי לחפור גרגרים באדמה. "מה אתן מסתכלות עלי? אתן לא מאמינות לי רק בגלל שאתן מפחדות. כי אני נמר אמיתי! אתן מנקבות באדמה רק כדי להגיד לכולם בשפה הסודית שלכן שאני לא נמר!", הוא שרק, והציפורים עפו לחפש גרגרים במקום שקט יותר.
"אני נמר!", שרק השרקן ברחבי היער גם ביום השלישי. אבל הוא הרגיש שאף אחד לא מאמין לו. ואז עלה במוחו רעיון מבריק - כי כאלה הם הנמרים, ערמומיים וחכמים. הוא חזר למאורה שלו ועטה תלבושת של נמרה. עכשיו אני אראה להם, לכולם, הוא אמר לעצמו כשעמד מול הראי. "אני הנמרה, אשתו של הנמר", שרק בקול כשיצא החוצה. כמה איילות ברכו את הנמרה לשלום, ממרחק בטוח.
היא באמת היתה נחמדה, הנמרה החדשה. התעניינה בשלום החיות, החליפה איתן טיפים בנוגע לטיפוח הפרווה. חלקן אפילו אמרו "הנמר באמת מצא כלה מוצלחת".
השרקן שמח מאוד. הוא חזר למאורה שלו ויצא שוב. "אתם רואים?", הוא צהל. "אני נמר ויש לי נמרה, ואתם מלגלגים עלי, אני יודע, אבל זה רק בגלל שאתם לא נמרים, וכולכם רוצים להיות נמרים! מי שלא נמר, הוא לא נמר!", חתם השרקן בנחרצות. "אם תמשיכו ללגלג עלי, אני פשוט אלך ליער אחר. ואז לא יהיה לכם נמר פה!", שרק בכעס. לא ברור על מי, אבל הוא שרק. ובהחלט עשה זאת בכעס.
כשהלך לישון בלילה כבר היה קצת עייף ומבולבל מרוב צעקות. לבד, במאורה שלו, מתחת לשמיכה, הוא הרגיש פתאום שאולי הוא כבר לא רוצה להיות נמר. הוא הרגיש שאולי כדאי לו להיות שוב שרקן. אבל זה היה מאוחר מדי. כולם כבר יודעים שהוא נמר, כולם מצפים, הוא לא יכול לאכזב את כולם עכשיו, אחרי שראו מה זה נמר אמיתי.
"חה!", הוא זעק אל השקט של הלילה הקר. "רק חיכיתי שתגידו שאני לא נמר, ואתם נפלתם בפח!", הוא אמר. הלילה שתק בחזרה, והשרקן שתק גם הוא לרגע או שניים, ואז שרק "אבל אני נמר!", והלך לישון ושוב הרגיש כמו נמר.
לסיפור הזה אין סוף ידוע. האריה שסיפר לי את הסיפור נהיה רעב בשלב הזה, והלך. והשרקן - הוא אולי נטרף, ואולי סתם נטרפה עליו דעתו. ואולי הוא עוד מצחיק שם את הציפורים והאיילות. ומי יודע, אם תקשיבו טוב בלילות הקרים, אולי עוד תוכלו לשמוע את השריקות של השרקן שזועק שהוא נמר.