רובי גורדון - הכתבים האבודים

שלושה משלים

האיש השני

סיפר לי פעם נער המעלית הזקן:

לכל איש בעולם יש את האיש השני שלו. בדרך כלל הם לא מכירים זה את זה, וגם לא ייפגשו לעולם. ובכל זאת, הם קשורים. איך הם קשורים? כמו שאמרתי, האיש השני הוא השני של האיש הראשון.

אם למשל יש איזה אברהם, אז מיד אנחנו יכולים להיות בטוחים שבאיזה שהוא מקום בעולם חי האיש השני שלו – נקרא לו בברהם. בברהם יתקן את כל מה שאברהם יקלקל. אם אברהם יעשה משהו רע למישהו, בלי להתכוון, אז בלי שהוא ידע יבוא בברהם ויעזור, ויציל את המצב. בלי בברהמים כאלה מצבנו היה רע מאוד, אומר נער המעלית הזקן.

כי אם יעקב יפגע במישהו, למשל ירמוס את גידולי השדה שלו בגלגלי הכרכרה, יופיע במקום מיד בעקב ויתן לבעל השדה קצת כרובים ובצלים עד שיזרע ויקצור שוב בשדה הפגוע. או נניח אם יבוא דניאל ויבטיח למישהו שיעזור לו בתיקון הגג הפגוע לקראת החורף, ואז ישכח ולא יקיים את הבטחתו, יבוא בניאל עם הגשם הראשון ויעזור לאטום את הגג.

לכל איש יש את האיש השני, וזה לא חשוב איפה הוא חי ומה שמו.

"יופי", אמרתי לנער המעלית הזקן, "ככה אני יכול להיות בטוח שכל מה שאני עושה לא בסדר בסוף מתוקן על ידי האיש השני שלי".

"לא", ענה לי. "אתה לא יכול לסמוך עליו ככה בעיניים עצומות ולחטוא כמו מי שחוצה גבולות ללא דרכון. "כי אם אתה רע בכוונה תחילה, אתה פוגע באיש השני שלך עצמו. ואז מי יבוא לתקן את העוול?"

"מי?" שאלתי.

"אתה!" ענה נער המעלית הזקן, וחיוך עלה על פניו הקמוטות. "כי אתה האיש השני שלו".

הגמד העצוב

היה היה פעם גמד. והוא היה עצוב, הגמד. החיים שלו היו עצובים מתחילתם. הוא חי לבדו, וגם אלה שהיו קרובים אליו, ולא היו רבים כאלה, הלכו לעולמם עם השנים. רק הגמד המשיך לחיות. בעצב גדול.

כולם צחקו עליו. לא בגלל שהיה עצוב, אלא בגלל שהיה גמד. אבל הוא היה גמד גאה ולא נפגע מהאנשים האלה. רק עצבונו חי בתוכו בכל רגע ורגע. צחוקי האנשים עברו מעל ראשו, ולא בגלל שהיה גמד, אלא בגלל שהיה כל כך עצוב, עד שבאמת לא היה אכפת לו מה אומרים לו בימי חול.

אבל פעם היינו יחד באיזו מסיבה. ראש השנה אולי. ושם ראיתי את הגמד צוחק ושמח. הוא רקד והתבדח, ולרגע היה נראה שהוא כבר לא עצוב. ושוב עולם צחקו עליו. כי גמד שמח ורוקד הוא הרבה יותר מצחיק מגמד עצוב.

הגן האסור

כשהיה הגן עסוק, הייתי חומק אליו מדי ערב. הייתי מלטף את עלי הצמחים, מהלך בשבילים שבחריציהם אזוב טרי, או מין צמח דומה לו, וממלא ריאותי בניחוחו המשכר של האוויר. לא היה מאושר ממני אז. הגן פרח סביבי, והעלטה שהיתה מכסה אותו בהדרגה באותן שעות רק חידדה את גווני הירוק שהקיפו אותי שם. וריחו, ריח החיים שבו, היה באפי הריח המשובח בעולם.

שעות רבות לאחר מכן הייתי עוד נושם את בגדי הספוגים באותו ריח מתוק, עד שכולם חשבוני למטורף, שהרי אין דרכו של אדם שפוי לטחוב אפו לבגדיו כל היום. אבל אני חייכתי ובראשי עלו עוד זכרונות ליל אמש. ועם רדת הערב שוב הייתי חוזר אליו, אל הגן. אך הגן היה אסור אז, והליכתי אליו וממנו היתה כגנב חרישי שראשו חורש מזימות. וכך היה הדבר מדי לילה בלילו. אני בורח אל הגן האסור, סופג מריחו ומלטף את עליו, מתגנב ממנו לביתי, ונושם את בגדי ביום המחרת.

אלא שביקורי בגן נאלצו להיפסק כשסביבו הותקנה חומה גבוהה. שער אחד בלבד פתחו לה לחומה, והוא היה סגור בסוגרים ונעול בשרשרת ברזל. עוד ניסיתי ימים ספורים לתהות סביב החומה, אולי אמצא בה פירצה, אך החומה היתה עבה ומוצקה.

זכרון הגן עמד בראשי כל אותה תקופה ארוכה בה היה סגור. הייתי בגנים רבים ואחרים מאז, גם בעיירתי וגם בעיירות מרוחקות, ואף מעבר לגבול הארץ. ולכל גן ריח קסום וצבע ירוק של חיים, אך לא מצאתי עוד ריח כמו זה שמילא את ריאותי באותו גן אסור.

ואז, ביום אחד פתחו אותו – את הגן האסור. החומה נופצה לאבנים ונלקחה משם, והגן עמד פתוח לכל מי שחפץ להתהלך בו. לבי פעם כמו אלפי תופי טקס כשנכנסתי אליו שוב. הנה שוב העלים הירוקים שאני מלטף, והאזוב בשבילים הלחים נמעך תחת נעלי, והריח – אותו ריח שאהבתי עדיין עמד שם. אך הוא לא היה כמקודם.

רציתי אותו שמילא את ריאותי בעוז כמו פעם, והוא היה בעיני ריח סתמי. לא היה רע, אלא שלא היה טוב. בשעות שלא הייתי בגן ניסיתי שוב לנשום את חולצתי, והריח עמד שם כמו בימים ההם, והיה נעים, אבל לא נעים כמו הריח ההוא של הגן האסור. אהבתי אותו, אך לא שקעתי בו. ערגתי אליו, אך לא היה לי מיוחד ויחיד במינו בעולם.

"אך הנה", אמר לי הגן, "הריח הוא אותו ריח כפי שהגן הוא אותו גן. ריחי לא נשתנה. רק אתה, שהיית רגיל לריחו של גן אסור, אינך מחשיב את ריחו של גן מותר".

© רובי גורדון, שנות התשעים