ונוס מהגולן

קורה לפעמים שחייל מציל ממוות חייל אחר, או שהחייל האחר מציל ממוות את הראשון, אבל מה שיותר נדיר זה שאי-אפשר לדעת לעולם מי הציל את מי, כי שניהם הצילו זה את זה באותו זמן בדיוק. ככה התחברנו, בקרב ההוא שאי-אפשר לשכוח, אני והקצין שלי, סלים. חיבור נצחי של חיים.
ועדיין, כללי הטקס וההרגלים המקובעים מחייבים אותך לגמול למי שהציל את חייך. גם כשאין בזה הגיון – לא כשמדובר בדיני נפשות וחיים, ובטח לא כשמדובר בהצלת חיים של שניים, זה את זה.

אם כבר, אז לגמול למישהו על הצלת החיים שלך אפשר אולי רק דרך יצירת חיים חדשים. זה הכי קרוב שיכול להיות, ועדיין רחוק מאותו קרב סוער וחשוך אי-שם על ההר המקולל ההוא. וככה מצאתי את עצמי, בערך שנתיים אחר-כך, זוכה בכבוד הכי גדול שסלים היה יכול להציע לי, ומצטרף לשבוע החתונה שלו, ממש לצד ההורים והאחים.
"אבל אני לא בן משפחה", אמרתי לו.
"אתה יותר ממשפחה עכשיו", הוא אמר לי באותו קול שנטמע בי כבר אז.

השמש החדה חיממה את האוויר הקריר כשיצאנו בתהלוכת הדוח'לה ממג'דל שאמס, בירידה המתונה והאיטית אל הבית של הכלה במסע'דה. השתדלתי לא לבלוט יותר מדי באיפוק הנבוך שלי. המבטים שלי התרוצצו וחיפשו בין כל האנשים את הדרך להיות חלק מהם, להבין מה לעשות, מה להגיד, ומה לשיר.
היה נדמה לי כל הזמן שכולם מסתכלים עלי, מבינים שאני שייך לשם רק בגלל קשר מיוחד ונסתר שרק מעטים יכולים להבין, והאחרים לא צריכים לשאול, רק לדעת לקבל אותו. וגם אני הייתי צריך להבין את זה שוב, ולהאמין בזה שוב בהליכה הקצרה, שהתארכה ומתחה את הזמן בכוח השמחה וההתרגשות.

נעצרנו ליד הבית, ומולנו נפרשה, נוצצת באור השמש, בירכת ראם. הר הגעש הקדום שהפך לאגם שקט בטבורה של אדמת הגולן. האדמה הזאת שידעה כבר את כל הרעש והדם של כל הדורות כולם, ורק קולות השירה המתגברים של השיח'ים והמשפחה של סלים הפרו בה עכשיו את השקט.

נלחמתי בנשימה שנעצרה לי כשנפתחה הדלת והכלה של סלים יצאה מהבית, בשמלה לבנה וטהורה, וחיוך מכוסה בהינומה. סלים אמר לי שהוא מתחתן עם האישה הכי יפה שיש. "משהו מעולם אחר". אבל כשהוא אמר את זה חייכתי כי ידעתי שכולם תמיד אומרים את זה. כשראיתי אותה שם, החיוך שלי קפא מולה. הוא צדק.

בדרך חזרה לתאהיל ולסעודה במג'דל שאמס כבר הלכתי יותר קרוב למשפחה, כמעט חלק ממנה. כבר ידעתי את המילים של חלק מהברכות והשירים, וכבר הרגשתי שהמבטים עלי המיסו את המרחק שהיה בהם קודם. המרחק שרק נצח הזמן של החיים יכול להביס.

כל זה נראה קצת כמו חלום או הזייה כשחזרתי ביום ראשון לדירה השכורה הקטנה שלי בירושלים. התיישבתי על הספה ופתאום בשקט הזה כל הקולות התערבבו לי בראש. הקול המחבק של סלים, ביחד עם הקולות השמחים של החתונה, ובתוכם גם הקולות ההם מאותו יום רחוק, לפני כמה חודשים, כשהגעתי לעוד יום עבודה משעמם במוזיאון.

ביחד עם אנשי ההנהלה, עשרות שוטרים כבר חיכו ליד עמדת האבטחה בכניסה, מתרוצצים לפה ולשם בלי לדעת מה לעשות ומה להגיד בעצם.
"מה קרה?" שאלתי את הקב"ט, והוא הסתכל על המדים הלבנים שלי.
"מישהו גנב את המוצג הכי עתיק של המוזיאון", הוא אמר לי בזמן שהשוטרים התקרבו אלי יותר.

אי-אפשר לגמול למישהו על הצלת החיים שלך. אולי, לפעמים, רק דרך יצירת חיים חדשים.
"פסל ונוס מהגולן? ונוס מבירכת ראם?" שאלתי בלי שיראו את החיוך.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.