אנטי מחיקון

אני לא יודע של מי היה הרעיון לעשות את ההפגנה ההיא דווקא מול שלד הבטון הנטוש של "בית ידלין", אבל ברור שזה היה רעיון מוזר ואידיוטי.
לא ממש הבנתי מה הם רצו להגיד שם, חוץ מהסיסמאות השחוקות והרגילות של העם והמדינה, שוויון בין-עדתי, שוויון בין-לאומי, שוויון בין-מעמדי, וכל שאר הקשקושים הקומוניסטיים התמימים שהם צעקו תמיד בחרוזים ובאותה מנגינה.

היו שם נועה היפה, וארי שתמיד לבש חולצות שחורות של צ'ה גווארה, ועוד כמה חברים שלו שתמיד הסתובבו שם כמו תפאורה קבועה, סתם כי הם אוהבים להרגיש מהפכנים, ואני, שסתם אהבתי לשבת בצד ולהסתכל עליהם.
והיו "הזקנים", שאיכשהו התעקשו לבוא לכל הפגנה הכי קטנה, מוזרה או אידיוטית, כאילו הם מנסים לשמור על המעמד ועל זכות הראשונים של רוח המהפכה, לפני שילדים כמו נועה וארי יהרסו להם את כל העולם הפרטי שהם בנו לעצמם.

כשמסתכלים על מהפכנים מזדקנים, מבינים שבתוך כל מורד במוסכמות מסתתרת איזו חולצת צווארון בורגנית ושמרנית. הפחד הכי גדול שלהם הוא לא שהמרד שלהם לא יצליח, אלא שמישהו ישתלט להם על המרד הזה, יצליח במקומם, וישאיר אותם נטושים כמו שלד הבטון הזה שתקוע בלי קשר לכלום.
זאת עוד סיבה שההפגנה הזאת היתה אידיוטית. במקומות הרגילים היו תמיד כמה כהניסטים, או לפחות כמה ליכודניקים שמחפשים עניינים, אבל לכאן הם לא באו. ובגלל שאנשים שבאים להפגנות תמיד רוצים להתווכח ולריב, ולא היה אף-אחד מהצד השני לריב איתו, כל הלכלוך שכמעט אף-אחד לא ידע עליו שם יצא, כשארי התחיל לריב עם נתן הזקן.

והם לא רבו על שום דבר שקשור לאידאולוגיה. זה התחיל בוויכוח שכבר שמעתי על המועדון שלהם ועל זה שלצעירים לא נותנים שם יותר מיום אחד בשבוע, ואחר-כך הגבות של ארי נהיו קפוצות ומלאות להט מהפכני כשהוא אמר שכל הסיסמאות וההפגנות בכלל לא שוות כלום וצריך לעשות משהו שבאמת יזעזע את כל אמות הסיפים לקראת המהפכה האמיתית.

אבל כל זה בכלל לא היה חשוב. ארי פשוט שנא את נתן כי הוא כל הזמן היה מתחיל עם נועה שלו, למרות שהיא בעצם לא היתה ממש שלו, ולמרות שבקומוניזם בכלל אין כזה דבר "שלי" או "שלו".
אבל הוא צדק. נועה כל הזמן סיפרה לי איך נתן הזקן תמיד שולח לה שירים וציורים שלו, ואומר לה כמה הוא "אוהייב" אותה, ולא מבין שלמרות כל הדיבורים על שוויון ואחדות אין לו שום סיכוי.
וזה שהוא עוד רב עם ארי וקילל אותו שם, רק סיבך אותו עוד יותר. כי ארי היה טיפוס שלא לובש חולצות צווארון, אלא חולצות של צ'ה גווארה, ולא רוצה לשכנע אנשים אלא לזעזע את אמות הסיפים.

אבל נועה – היא לא באמת אהבה אותו. היא רק היתה צריכה למרוד במשהו, וזה היה הכי קל. ואותי לא עניינו אף-פעם המהפכנות או המרד בבורגנות. כל זה תמיד נראה לי כמו משחק של ילדים משועממים שיודעים מה רק הם רוצים להחריב, אבל לא מה יכול להיות שם במקום זה. כל מה שקרה באותו יום רק הראה לי כמה האנשים האלה בעצם מסכנים, וכמה אני יודע שבחיים אני לא אהיה כמוהם, אמן כזה שאין לו עבודה ויש לו רק אידאולוגיה ישנה. אני אלך לעשות עסקים שיעשו אותי עשיר, ואגור בבית מפואר ולא באיזו דירת חדר עלובה עם שירים שכתובים בטוש שחור על הקירות שלה.

ורציתי לגור שם עם נועה. כי היא היתה הילדה הכי יפה שראיתי. והאמת היא שהייתי הולך לכל המפגשים האלה שלהם רק בגללה, ומבחינתי ההישג הכי הגדול של ההפגנה הזאת לא היה עוד יום בשבוע לצעירים במועדון, או מלחמה בהגמוניה המושחתת. מה שבאמת היה חשוב לי זה שנועה הזמינה אותי להמשיך "לדבר על זה" אצלה בבית.

"נוני!" קרא אליה אבא שלה בשמחה שהוא כאילו חיפש כבר שעות על מי לפרוק. "תראי מה קניתי!"
בפינה של הסלון היה מונח קרטון ריק ומפורק של "מץ", ועל המזנון עמדה, מבריקה וענקית, טלויזיה חדשה.
"טלויזיה?" נועה שאלה בטון שמסתיר התלהבות ילדותית בעטיפה של אדישות מלאכותית של גיל הנעורים.
"טלויזיה צבעונית! אמיתית! עם אנטי מחיקון!" דייק אבא שלה, בהתרגשות שיכול להרשות לעצמו רק מי שעבר כבר את כל זה.

וככה, בזמן שנועה ניסתה להבין אם זה טוב לאידלאים של השיוויון והאחווה, ואני ניסיתי להבין מה אני צריך להגיד כדי להרוויח עוד כמה דקות אצלה בבית, אבא שלה פתח את הטלויזיה החדשה לראות את חיים יבין מקריא את החדשות בצבעים מעוותים.
אבל שום אנטי מחיקון לא יעזור לדברים שהם מראש שחור-לבן.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.