ספר מטטרון

יש הרבה עבריינים שהכינוי שלהם היה "המוח", אבל יש רק אחד שזכה לכינוי "המדען".
אצל חנוך כל עבודה היתה תוכנית מדוייקת, אלגנטית, מהירה ויעילה. הסיפורים ששמעתי סביבו דיברו על טכנולוגיות שהביא מהקשרים שלו בחו"ל, על שיטות שלזיהוי הפלילי לא היה סיכוי להתמודד איתן, כי הוא היה הרחק מאחוריהן, ועל תעלומות שהשאירו את המשטרה חסרת אונים, מכתירה כל פשע לא מפוענח בארץ כ"עבודה של חנוך המדען", במין מיתולוגיה כנועה – בדיוק כמו שעשו כל העבריינים הקטנים שידעו רק לחזור על השם שלו ביראת כבוד.

אבל כשאני הכרתי אותו הוא כבר עטה קמטים, זקן מאפיר וציציות, מצטנע ומסתיר לנצח את כל הסיפורים הגדולים ההם, ומתרכז – כמוני – בהחלמה מפרכת ואיטית במחלקת השיקום של תל-השומר. בשעמום הגדול שהיה שם, בין טיפולי הפיזיותרפיה לסיגריות האירופאיות המגולגלות שהוא כיבד אותי בהן, התחברנו כמו כל החיבורים הבלתי אפשריים שיכולים לצמוח רק בבתי-חולים.

בלילות הכואבים הייתי כותב. שוכב במיטה וממלא בחושך את הפנקס הקטן שלי בכתב צפוף. בהתחלה הייתי כותב על עצמי, על הפציעה והחיים הפשוטים שלי, אבל אחרי כמה סיגריות עם חנוך התחלתי לכתוב עליו. את שברי הרמזים שהוא סיפר הייתי משלים מהדמיון, מנסה לפצח את החומה של אותה יראת כבוד של כל המבקרים שבאו אליו, להבין את החיים שלו כמו שהוא באמת חי אותם.

בין המילים וכאבי הלילה שלי הבנתי שאנשים כמו חנוך לא באמת יכולים לברוח ממה שהם, כי אנשים כמו חנוך כבר מחוייבים להילת השלמות שעוטפת אותם, לדבר הזה שהם נהיו בעיני אחרים, ואת זה לא יכולות לשנות לא הברכות ולא הקללות. הבנתי את זה בכל פעם שראיתי את חנוך פורש לתפילת מנחה, ואת כל האנשים שלו ממתינים בחוץ בסבלנות שיסיים ויחזור אליהם, כמו חבלים שקושרים אותו אל ארץ הגורל שבחר לעצמו, גם כשהוא מחפש את המעלה השמיימית הגבוהה יותר.
והבנתי את זה גם באחר-הצהריים ההוא, שבו חנוך לא הצליח לסרב לבוא ולנהל את הסולחה שיוסי החלק ומשה הגבה הגיעו וביקשו ממנו לעשות.

"מה אתה עושה עכשיו?" הוא שאל אותי, כאילו שיש לי באמת מה לעשות במחלקת השיקום חוץ מלחכות שאוכל לצאת משם. "בוא איתנו", הוא פסק בלי לחכות שאסיים אפילו את המחשבות על תשובה מוצלחת, וגם אני, כמוהו, לא יכולתי לסרב.
נסעתי איתו ועם האנשים שלו לאיזה בית פרטי ליד העירייה של אור-יהודה. בדרך אף-אחד לא דיבר, וניסיתי לחשוב אם כזה שקט היה תמיד בדרך למבצעים המסובכים שניהל חנוך, בימים שהוא עדיין לא היה מנהל סולחות בין עבריינים. הנחתי יד על הכיס שלי, להרגיש שם את הפנקס עם הסיפורים שמחכה לשעת הלילה שלו.

גם הבית היה שקט. חנוך התישב על הספה המפוארת שעמדה על השטיח הגדול, וכולם התישבו במקומות שכאילו נקבעו להם מראש לפי התוכנית. כורסה רכה ובודדת עמדה באמצע החדר, מחכה כמו כולנו לטקס הסולחה האחרון שעמד להתחיל.
ואז נכנס לשם שימי הגנרל. בבית עברה דקה מתוחה של שיחה שהתנהלה רק במבטים. כמו במסדר, העיניים של שימי הגנרל עברו אחד אחד על האנשים שם, וסקרו אותם מלמעלה למטה. המבטים של כולם עקבו אחרי אלה שלו, ונעצרו יחד איתם כשהוא הגיע אלי. משה הגבה הסתכל על שימי ואישר לו אותי במה שנראה כמו חצי חיוך. הסתכלתי על חנוך וראיתי את הקמטים מסביב למבט שהוא תקע כמו סכין ביוסי החלק שישב לידי.
"הגיע הזמן לעשות סולחה, הרב חנוך", אמר בשקט יוסי, בזמן ששימי התישב על הכורסה שהכינו לו. "הגיע הזמן לשים את הדברים אחורה. צריך לפתוח דף חדש, הרב חנוך".

כולם בחדר היו שקטים, אבל מוכנים לכל הפתעה. משה הגבה ניסה להגיד משהו על אמונה ותשובה שלמה. "שששש. אתה לא מבין בזה" קטע אותו חנוך וליטף את הזקן. המבט שלי ניסה להיכנס יותר ויותר לתוך הפנים שלו. לפלס דרך בין הקמטים שמקיפים את המבט החודר שלו כמו שכולם הקיפו אותו עצמו.

ואז, מתוך השקט שחזר לשם, חנוך הושיט את יד ימין הפצועה והכבדה שלו לאט לאט קדימה, אל שימי הגנרל. הנחתי שוב את היד על הכיס שלי, כאילו היא יכולה לכתוב דרך הבד את המילים בפנקס שהיה שם. שימי רכן קדימה, וכל השנים הארוכות של המלחמות הסתיימו כשהוא לחץ מול העיניים של כולם את היד של הרב חנוך המדען.

"החיים של חנוך שלמים עכשיו. תם הפרק הזה בחייו. הוא טיהר את הנשמה שלו. התשובה שלו הושלמה", נאבקו המילים הגדולות בראש שלי, בנסיון לזכור אותן עד הכתיבה של הלילה. אבל ידעתי שהן רק המילים שלי. שאין לי סיכוי אמיתי להבין מה באמת קרה שם, בבית הזה ובראש של חנוך ושימי, ויוסי, ומשה וכל השאר.

מה שקרה אז, קרה מהר. הדלת של הבית, שאף-אחד לא טרח לנעול, נפתחה בבת אחת, וכולם הסתובבו אליה. עד היום אני לא יודע מי היה האיש שנכנס לשם עם האקדח, מי שלח אותו, ומה היה הסיפור שלו. "מי אתה יא אפס, אה? מה אתה חושב שאתה, אלוהים קטן?" הוא צעק כשרץ לחנוך, וירה בו מקרוב שלושה כדורים קטלניים.

כולם זינקו לטפל בחנוך, לתפוס את האיש שירה בו, ולהוציא משם את שימי. אחרי כמה שניות גם אני כבר הייתי בתוך הרכב שחנה בחוץ, ואחרי כמה דקות נזרקתי שוב בבית החולים, לבד, כאילו לא נסעתי איתם בכלל.

"איפה היית? אתה מאחר לפיזיו!" נזפה בי האחות, כשהיד שלי שוב מיששה את הכיס הצדדי במכנסיים.
"טוב, זה לא כזה נורא", היא התרככה פתאום כשראתה את הדאגה על הפנים השותקות שלי.
"היי, אתה בסדר?" היא שאלה כשהתקרבה לעזור לי. "כואבת לך הרגל?"
"לא", אמרתי לה. "הפנקס שלי שהיה לי בכיס... הוא נעלם".

כל הלילה לא הצלחתי לישון, אבל גם המילים והסיפורים כבר לא הסתדרו לי. בבוקר, כשהגיעו העיתונים, דיפדפתי כמו מטורף בין כל העמודים, אבל גם שם לא היה כתוב שום דבר. כאילו העולם המשיך כרגיל. כאילו הרב חנוך המדען לא מת לי מול העיניים אתמול בדיוק אחרי הסולחה הגדולה, טהור כמו מלאך.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.