שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
מתוך הסדרה מסעותי בין אנשים

בקעה להתגדר בה

בסופו של דבר צריך להודות שנכשלנו. האוהלים והצריפים של "חמדת" ננטשו, וכל אחד פשוט חזר למקום שממנו הוא הגיע.

היינו קבוצה של צעירים עם המון אידאלים והרבה פחות ידע איך להגשים אותם. אבל היו לנו המון סיבות להאמין בעצמנו, כי כשאתה צעיר עם המון אידאלים, אתה מסרב לקבל את עול המציאות. אתה בטוח שתוכל להצליח במקום שאחרים לפניך כבר נכשלו, במיוחד כשלאחרים לא היה מפקד כמו ישראל.

כמו בכרזות ההתיישבות מלאות המליצה החזותית, גם ישראל היה גבוה וחזק, עם זרועות שתמיד חשופות ומוכנות לעבודה, ועם בלורית כזאת שתמיד היה נראה כאילו לסדר אותה זה נחשב בזבוז זמן מבחינתו. כי ישראל אף-פעם לא אהב לבזבז את הזמן. הדבר היחיד שהוא עשה כשהוא לא עבד, תיכנן, ובנה במו ידיו את ההאחזות, היה לנזוף בנו שאנחנו נחים, או קוראים, או בכלל חושבים.

היה בו איזה להט לא מוסבר שקיים רק בהמנונים. להספיק כמה שיותר, כאילו שהזמן שלו קצוב, ובעקבותיו גם הזמן של כולנו שם. וכל זה היה יכול להיות סתם מרגיז, אבל חוץ מהבלורית על המצח והעוצמה בזרועות, היה לישראל עוד משהו: היכולת לסחוף, היכולת פשוט להנהיג. גם במבט פשוט ובמילים מעטות, תוך כדי סידור הארגזים בקנטינה, או בזמן שהוא מחזיק את הקרש הראשון וכבר יודע איך ייראה המבנה כולו.

לא היה קל לבנות את "חמדת", ולא היה קל לגור שם. ובסופו של דבר הקבוצה שלנו אולי נכשלה, אבל אלה שבאו אחרינו והקימו בסוף את היישוב הצליחו בעיקר בגלל מה שאנחנו יצרנו שם, ואנחנו יצרנו שם את כל זה בעיקר בגלל שהיה לנו את האיש האחד הזה, שידע יותר מכולנו לא רק לברוח למבטים אל הנוף הפראי של הבקעה שהיה פרוש לפנינו, אלא גם להסתכל פנימה, לתוכנו, אל תוך היישוב, ולראות שם את הייעוד שלו ושלנו. לראות את העתיד. לראות שם את כל התכנון שלו מתגשם.

לפעמים דווקא הדברים שאנחנו בורחים מהם בכל הכוח, הם אלה שמצליחים לתפוס אותנו, כי הם כנראה חיים עמוק בתוכנו כל הזמן.
הרבה שנים אחר-כך, בשעת אחר-צהריים של יום שישי, פגשתי אותו שוב. המבט החודר שלו שתק מולי במעלה אחת הסמטאות של השוק בירושלים, בבתי השכונה שעל קו התפר שבין הישן לחדש, קו התפר הזה שאפשר למצוא בכל נקודה כמעט בירושלים.
רציתי לספר לו על "חמדת", על כל מה שהוא וגם היא היו שם עבורנו, אבל שוב לא היה לנו זמן לדיבורים מיותרים. שם בירושלים, ישראל, שהיה מפקד הגרעין שלנו ב"חמדת", אבל עוד לפני שברח לכל זה היה תמיד הנכד של הנכד של "החפץ חיים", הלך מולי בכבדות, עטוי טלית זוהרת וזקן שאין לו זמן לסדר אותו, מלווה בעדת נאמנים צעירים וצמאים, בדרך לבית-הכנסת.