גוף ראשון נסתר

שלושה ימים ושבע שעות בדיוק אחרי שהצטרפתי לחפירות בגמלא התהפך לי הלב. אחר-כך התהפך לי גם הראש.
בידיים מזיעות, מאובקות וקצת רועדות שלפתי את לוח האבן הקטן מהחול שצמוד לקיר שהתחלנו לחשוף, ואפילו עוד לפני שניקיתי אותו אפשר היה לראות שיש עליו אותיות. לאט לאט, עם המברשת הקטנה הן התגלו והתחדדו מול העיניים הנדהמות שלי, והצטרפו למשהו גדול מהן. משהו שברור שמחביא בתוך החריצים השחוקים שלו את העומק והמשמעות שכולם חיפשו שם.
הבעיה היתה שלאף-אחד לא היה מושג איך לקרוא את האותיות האלו.

רצתי לשמריהו, ראש השבט של החפירות, להראות לו את הממצא שלי, וכולם התקבצו סביבנו להשתתף, לפחות במבט, בהישג. "מה כתוב פה?" שאלתי, ושמריהו קימט את מצחו המקומט ממילא, הסיר את משקפיו ופסק: "תקראו לסילביה".

סילביה כבר היתה שם, כמו שתמיד היתה במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. לא ידענו עליה הרבה, אבל ידענו שהיא כנראה המומחית הכי גדולה בארץ לפענח כתבי סתרים. סיפרו עליה שהיא היתה שנים במוסד, שהיא ידעה לפענח שם במהירות מדהימה את כל הצפנים שאף-אחד לא הבין, שכל החיים היא היתה בכל מיני שליחויות גבורה בחו"ל, שהיא הצילה בפעולות מתוחכמות סוכנים שלנו בזמן המלחמה.
אבל אף-אחד לא באמת ידע משהו על החיים שלה. אולי חוץ משמריהו.

"תן לי כמה דקות עם זה באוהל", היא אמרה לשמריהו, כאילו האבן הזאת היא איזה סוכן זר שצריך להסתגר איתו ולחקור אותו בארבע עיניים.

גם בארוחת הערב במחנה כולם דיברו על האבן שמצאתי. סילביה סיפרה בחיוך מסתורי על התיעוד חסר התקדים על המרד, בזמן אמת ובגוף ראשון, שהאותיות באבן גילו לה, ושמריהו אמר לכולם להתרכז מחר בחיפושים אחרי עוד חלקים של הכתובת הזאת, כי היה ברור שיש פה התחלה של משהו הרבה יותר גדול.
אחרי האוכל היה תורי לפנות את השאריות ולזרוק את האשפה למיכלים שמחוץ למאהל. בארבעת הימים שלי שם כבר הספקתי להתרגל לחושך ולרוח, וגם לחזירי הבר שהתאספו תמיד לרחרח את האשפה, ולנסות להבין איזו ארוחה הם יוציאו משם במשך הלילה.

הקול של סילביה העיר אותי מהמחשבות כשישבתי לעשן סיגריה על צלע ההר, לפני השינה. "זה מדהים מה שמצאת שם", היא אמרה כשהתישבה לידי.
"איך הצלחת לפענח את זה כל כך מהר?" שאלתי אותה.
"תחשוב על פילטרים", היא ניסתה להסביר. "אתה הרי אוהב צילום, לא?"
"איך זה קשור?"
"כשאתה שם פילטר אתה מסנן חלק ממה שאתה רואה, אבל מדגיש את השאר. צריך לדעת לשים את הפילטר הנכון. צריך רק לנסות. צריך לדעת להאחז בפרטים שיכולים להיות מפתח לכל השאר. לקרוא צפנים זאת בעצם קצת אמנות של כתיבה", היא לחשה בחושך.
ואז היא הסתכלה לי לתוך האישונים, עמוק עמוק, וקראה גם אותי.
"אתה יודע, אתה לא יכול לברוח לנצח", עטפו אותי המילים שלה כמו הרוח שמנקה את החול מהאבנים.
"לא ברחתי..."
"אני חושבת שברחת מאורנה, כי אתה לא באמת אוהב אותה. ואני חושבת שאתה יודע את זה", היא המשיכה. "קודם ברחת לטיול עם החברים ביוון, עכשיו ברחת למקום הכי רחוק בארץ. אבל בסוף גם החפירות כאן יסתיימו, ותחשפו כאן את הכל, וזה יהיה עוד אתר תיירותי. אתה צריך לחזור ולהגיד לה".
השתתקתי. המילים של סילביה היו מלטפות, אבל חדות.
"אולי זה סמלי", היא אמרה בנסיון להרגיע. "אולי דווקא כאן בגמלא, תתחבר לאומץ שספוג באדמה הזאת".
"אבל מה אני יכול להגיד לה?" הסתקרנתי.
"תגיד לה את האמת. האמת היא תמיד הכי טובה".
"אבל האמת", אמרתי לה וחייכתי חיוך עייף, "היא גם הדבר הכי קשה".

בבוקר מוקדם תפסתי טרמפ עם רכב האספקה לצומת צמח, ומשם עליתי על האוטובוס הביתה. כי פתאום הכל התחבר לי, כאילו ראיתי את העתיד דרך פילטר שמנקה את כל הרעש. ידעתי בדיוק איך יכתבו את הכותרות המרעישות על הגילוי שלנו, והדבר האחרון שרציתי הוא להיות חלק מזה. כי פתאום ידעתי את הכל בדיוק. פשוט ידעתי את זה. ידעתי, כמו שידעתי שצילום הוא מזמן לא התחביב שלי, כמו שמעולם לא הייתי ביוון, וכמו שאף-פעם לא היתה לי חברה בשם אורנה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.