מקום קטן וסודי

הצעירים של הקיבוץ תמיד ניסו לארגן לעצמם טרמפ לנהריה, לשבת בפאבים אמיתיים כמו "ביקיי" ולהרגיש שהם בליגה של העיר הגדולה. אבל באותו זמן, כל שאר הצעירים מהאזור רק רצו להגיע לפאב המאולתר שלנו במקלט של כברי, כי הם ידעו שאצלנו, מסביב לשולחנות הישנים שסחבנו ממועדון הילדים הנטוש, יש אלכוהול יותר זול ומתנדבות הרבה יותר חברותיות שבאו מחו"ל.

הבעיה היא שלפעמים לא משנה איפה תשים אנשים, הם בכל מקרה לא יהיו במקום הנכון. זה לפחות מה שלמדתי אחרי שפגשתי את ג'ניפר, שם בפאב של כברי. בזמן שכל החברות שלה רקדו וניסו להבין את הכוונה שמאחורי המבטא הקשה של הישראלים, היא התישבה פתאום לידי וצדה אותי בחיוך שלה.
היא ביקשה אש לסיגריה שלה, ואז כשהיא התכופפה הצידה אל המצית שלי, הכיסא שתחתיה כמעט התפרק והיא נפלה קצת. הישבן הגדול שלה קפץ באי-נוחות כשהיא צחקה במבוכה וניסתה לשבת מחדש, והעיניים החצי שיכורות שלה הצטרפו לכל זה כשהיא גילתה שבסוף היא גם החזיקה את הסיגריה הפוך, והדליקה את הפילטר שלה.
גם אני הייתי קצת שיכור, וגם אני לא ממש רציתי לרקוד. וככה יצא שג'ניפר התקרבה יותר ויותר, עד שאפילו בחושך ובעשן יכולתי לראות את השדיים הגדולים שלה דרך פתח החולצה, נחים על הבטן שהתקפלה כשהיא ישבה שם.

היא רצתה יותר, אני יודע. זה תמיד היה ההסכם הסודי שאף-אחד לא מדבר עליו בין הקיבוץ למתנדבות. אבל לא ככה דמיינתי את זה. כל הסיפורים תמיד דיברו על סקנדינביות ממגזינים של אופנה, ולא על אמריקאיות שגדלו על בייקון וצ'יפס לארוחת בוקר. ואני הייתי שם מספיק שיכור כדי לבלות את הערב בישיבה בצד, אבל לא כל-כך שיכור כמו ג'ניפר.

בכל מקרה, השמש הקרירה של הבוקר שטפה את כל העשן, ורק בערב, בסיגריה שאחרי הארוחה, שוב נזכרתי בזה. כנראה בגלל שמכל מה שאפשר לראות בערב בקיבוץ, יצא ששוב ראיתי אותה. רוקדת לבד, בחולצת טריקו קטנה מדי עם סמל ענק של צה"ל, במועדון שתמיד היה ריק בשעות כאלו. גם בלי לשמוע את המוזיקה זה היה נראה כאילו היא לא בקצב.

"בואי", אמרתי לה באנגלית של זרים. "אני אראה לך מקום יפה". נסענו על האופנוע שלי לאורך הכביש המקביל לנחל, אבל בכיוון השני, מזרחה. מדי פעם הסתכלתי על האצבעות הרחבות שלה שמחבקות אותי, דמיינתי את הפנים שלה, והתחמקתי מהמחשבות על מה שהיא מדמיינת. חורבת געתון היתה המקום הסודי שלי, ועכשיו גם ג'ניפר הכירה את הגשר הקטן, ואת שבילי העפר, ואת השקט שיש אחרי שכל המטיילים כבר עוזבים ומשאירים אחריהם רק שקיות אשפה ופחיות בירה מקומטות.
ישבנו ודיברנו שם בחושך, מתחת לקשתות העתיקות. היא סיפרה לי על הערים הגדולות של אמריקה, ואני סיפרתי לה על המקומות הקטנים שלנו. היא רצתה יותר, אני יודע, אבל האדמה היתה לא נוחה, ולא היה לנו קונדום, והיה סתם נחמד מדי בשביל לקלקל את זה.
והיה גם את הערבי ההוא שהתחיל פתאום לנסות לגנוב לי את האופנוע.

הוא חטף ממני מכות, אבל גם אני חטפתי ממנו. ובאמצע, ג'ניפר שלא ידעה איך להתנהג במצבים כאלה וניסתה פתאום להפריד, כאילו אנחנו שני חברים שרבים עליה בנבחרת הפוטבול בתיכון, גם נשרטה והתמלאה אבק.
כשחזרנו לקיבוץ, ליד הכניסה לפאב, כולם חייכו אלינו. השיער הפרוע שלה והזיעה שלי, היד השמנה שלה שמחזיקה את היד השרוטה שלי, הבגדים המאובקים שלנו. לאף-אחד לא היה ספק. כולם הבינו איפה היינו ומה עשינו.
כולם הבינו, חוץ ממני.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.