קולנוע סמי

בקולנוע "סמי" למדתי משהו על דו-קיום.
האדם האחרון שציפיתי לפגוש בלוד אחרי-הצהריים היה רוני. בעצם, אף-אחד לא מצפה לפגוש מישהו שצריך להעניק לו יותר מתנועת "שלום" סמלית עם הראש, כשהוא צועד ברחוב עם מנת שווארמה נוטפת.
אבל הייתי רעב, וגם רוני החזיק איזה באגט עטוף בנייר מקומט, ושנינו ידענו שאי-אפשר ממש ללחוץ ידיים, וצריך לעבור ישירות לשלב השיחה הסתמית. "מה אתה עושה עכשיו?" הוא שאל אותי, והזמין אותי, כמעט התחנן, לבוא ולארח לו לחברה בעבודה. "משעמם שם" הוא אמר לי. "אבל זה כסף טוב".

שתי דקות אחר-כך, ישבנו – שני סטודנטים לשעבר לקולנוע, בחדר ההקרנה התת-קרקעי המאולתר במרתף של סמי, ואכלנו.
מהחלון הקטן שדרכו נזרקו התמונות אל המסך אפשר היה לראות את הכסאות החורקים, ועליהם את הקהל – תערובת מבוגרת ומכוערת של יהודים וערבים שיושבים בחושך וצופים בסרטי הפורנו שהקרין להם רוני מהמכונה הישנה שסמי גנב מקולנוע "הסתדרות" כשסגרו אותו.

זה היה כסף טוב וקל. לשבת ולהחליף גלגלים עמוסי זימה במכונה, בלי באמת להתערבב באנשים שמצאו לעצמם את המכנה המשותף הכי נמוך, שם במקלט ברחוב בר-אילן שסמי הפך לאולם קולנוע. כסף הרבה יותר טוב והרבה יותר קל ממה שאני הצלחתי לקושש בנסיון המתיש להסביר פעמיים בשבוע לקבוצת הנוער במתנ"ס למה כדאי לתת כבוד זה לזה, למה צריך לכבד את מוסדות הדמוקרטיה, ולמה העתיד שלהם תלוי רק בהם.

לפורנו אין גיל ואין ערך של זמן. אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שהצעירות על המסך עדיין יפות, ושמה שעושים להן שם נמשך לנצח. אז כדי לא להשתגע לגמרי מזה, או סתם מהשעמום של העבודה, סמי הביא לרוני טלויזיה קטנה בשחור-לבן, וחיבר לה איזה חוט חשמל בתור אנטנה מאולתרת, שאיתה אפשר היה לקלוט כמעט באיכות סבירה, אבל רק את הערוץ הממלכתי.

ושם, במרתף של סמי בלוד, בשעת אחר-צהריים, קטע את השיגרה הזאת פתאום מבזק החדשות המיוחד שהתפרץ לתוך החושך, ובטלויזיה שחור-לבן הקטנה, בערוץ הממלכתי, ראינו את התמונות הראשונות מהפיגוע הרצחני וההתפרעויות שהתחילו בכל הארץ.

הצצתי מהחלון הקטן והסתכלתי עוד קצת על האנשים הנינוחים שישבו בקולנוע, עדיין שקועים באמונה שלהם בעולם המלאכותי של הפורנו, ולא יודעים מה קורה בחוץ. אבל מוקדם בבוקר כבר עזבתי את לוד, כי ידעתי שגם הם יתעוררו ויחזרו למציאות.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.