דמיונה

באמת שרציתי לגור בדימונה. אבל הבעיה היא שאי-אפשר להבחין שם בין אירוניה לציניות.
הגעתי לדירה בשיכון הישן לקראת ערב. פתחתי את החלון בתקווה לאיזו בריזה שתצנן לי את הזיעה, אבל במקום בריזה שטפה אותי עננת ריח של חריימה חם. ובגלל שבאמת הייתי רעב, עישנתי. אחרי הסיגריה לא היה כבר תירוץ, אז העברתי את התיק לחדר השינה הריק שלי, הפעלתי את המזגן הקטן והתחלתי לסדר את הבגדים בארון העץ החום שהיה שם.
ואז היא נכנסה. היא לבשה שמלה דקה ושחורה, שלמרות שהיתה הכי פשוטה, נראתה כאילו התאימו אותה בדייקנות אינסופית של שמלת כלה לגוף המלא והשמח שלה. השיער שלה היה אסוף בקליפס גדול, והתנדנד בקצוות התלתלים שלו כשהיא דיברה חזק, כדי להתגבר על טרטור המזגן, או סתם כי ככה היא מדברת.
"ברוך הבא בצל שכונתנו", היא אמרה בחיוך. "מה מביא אותך אלינו?"
ניסיתי להתחיל לענות, אבל בדימונה, מסתבר, אסור להפריע לשכנים באמצע הבדיחה. "האוטובוס, אה?"
יצא שחייכתי. וזה היה טוב, כי אז היא אמרה "בוא כפרה, בוא תאכל איתי, אתה נראה רעב".

הדירה של האישה עם החריימה היתה בדיוק כמו שלי, רק מלאה בכל מיני בגדים וחפצים שיש בדירות שאנשים באמת גרים בהן, והחריימה של האישה עם החריימה היה הטעים ביותר שהיה לי - חריף ומלא בכל מיני טעמים שאפשר למצוא רק בזיעת הידיים של נשים שמנמנות בדירה בלי מזגן בדימונה.
אז ישבנו ואכלתי את החריימה, והתלתלים שלה קפצו כשהיא דיברה, והעור שלה הבריק מול העיניים שלי. ואחר-כך שתינו ערק והמשכנו לדבר, ועישנו סיגריות והיא סיפרה לי על דימונה, ועל אבא שלה שהיתה לו חנות דגים באמצע המדבר, ועל אמא שלה שהיא כבר אלמנה, אבל עדיין מבשלת לשניים.

בבוקר הלכתי למתווך כדי לסדר את התשלום. הוא ישב בחנות שלו עם עיגולי זיעה שניסיתי להתחמק מהם בכל פעם שהוא הניף את הידיים כדי לדבר. "רוצה קפה מותק?" הוא שאל אותי וכבר קם להכין.
"איך הדירה?" הוא התעניין כדי להבטיח שלא אריב איתו על התשלום. "מקסימה, אה? כמו שאמרתי לך - שקטה, קרובה למרכז..."
"זה דימונה. הכל פה קרוב למרכז" עניתי. "תגיד, יש בכלל עבודה למתווך דירות כאן?"
"מה אני אגיד לך, זה לא תל-אביב פה. אבל אני מתווך דירות, זה מה שאני יודע לעשות".
"אז תעבור לתל-אביב, שם צריך מתווכי דירות".
"לאאאא תל-אביב גדולה עלי. אני קטן אני", הוא אמר כשהכרס שלו התישבה בחזרה בכיסא החורק והמתקלף. "יאכלו אותי שם".

ואז היא שוב נכנסה, עם שקיות של קניות שהשאירו על האצבעות שלה חריצים מתוקים כמו בעוגיות קורביה. "מותק, עשי טובה תכיני לו קפה", הוא אמר לה, ושנינו חייכנו.
"הרגע הכנת לי", הזכרתי לו.
"עוד פעם הבאת דגים? כל יום נאכל חריימה?", שאל אותה המתווך.

הסתכלתי על המתווך ואשתו, כיביתי את הסיגריה, ואמרתי "תקשיב, אני מצטער, אבל אני לא יכול לקחת את הדירה".
"למה, נשמה?" הוא שאל בקול כמעט שבור. "היא לא טובה?"
"היא יותר מדי טובה", עניתי לו.
ועד היום אני חושב שבעיניו הייתי ציני, למרות שהתכוונתי לזה באמת.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.