תיקון צהריים

לכל בעיה שתוקעת את החיים יש פתרון, גם אם לוקח לפעמים זמן למצוא אותו.
כשהחלטתי להתאמן למרתון, למשל, וחיפשתי בכל מיני חנויות סוללה לשעון הכושר המשוכלל, כבר כמעט התייאשתי. אבל אז מישהו סיפר לי שברחוב אלנבי, קצת ליד הבניין המתפורר שהיה הקולנוע הישן, יש חנות אחת של שעונים - ושם בטוח אוכל למצוא את הסוללה המתאימה.

הגעתי לשם לקראת הצהריים. אברהם הזקן נטל את המברג הקטן והנאמן שלו, ופתח בידיים מסורות ורועדות את גב השעון החדיש שלי, ואני הבטתי מסביב, על החנות שהיתה מלאה במכשירים ישנים, ושעונים שכל אחד מהם מראה על שעה אחרת. קונים לא היו שם, רק הוויכוחים של אברהם ואחיו, והזמן שכאילו עצר מלכת, למרות כל הסוללות מכל הסוגים.
על הקיר, בתוך מסגרת, היתה תלויה כתבה ישנה שנגזרה בקפדנות מעיתון מצהיב. "אפילו ביאליק ביקר שם", אמרו האותיות, שסיפרו את הסיפור של החנות הזאת, ושל אברהם הזקן ואחיו, ואבא שלהם השען.
"ביאליק היה קמצן גדול", הכריז אברהם בלי להרים את העיניים מזכוכית המגדלת. "עד היום הוא חייב לנו כסף", הוא הסביר, כמו שרק איש של שעונים יכול לא לשכוח.

ואחרי ששילמתי על הסוללה, ויצאתי, חזרתי פנימה כי גם אני נזכרתי במשהו. פתחתי את הארנק, והוצאתי מהתא הפנימי שלו שטר ישן מהאוסף המקופל בקפידה שלי. "הנה", אמרתי לאברהם וחייכתי. "זה על החוב".
"אוווו זה ישן מאוד!", חייך אברהם הזקן, ולקח לידיו שוב את זכוכית המגדלת. "מאיזו שנה זה?"
"מאז שנולדתי", אמרתי. "בערך".
אברהם לקח מהמגירה הצדדית נעץ מתכת, ותלה את השטר על הקיר. 10 לירות ישראליות, שמהן הביט בנו דיוקנו המרצין של חיים נחמן ביאליק.

יצאתי החוצה והבטתי בשעון הכושר שלי. השעה בו היתה קצת אחרי אחת, ואני התעכבתי עוד קצת מול השעונים בחלון הראווה של אברהם, כדי להבין אם זאת באמת השעה הנכונה.

"וואו!", שמעתי את האישה המבוגרת שנכנסה לחנות. "איזה שטר עתיק! זה ביאליק, לא?"
"אחחח", זעף אליה בחזרה אברהם הזקן. "ביאליק היה קמצן גדול!"

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.