טורוקני

את טורוקני פגשתי כשעבדתי באיזה קיץ בקיבוץ נערן. כמו הרבה אנשים שמסתובבים בחיים שלנו, אף אחד לא ממש ידע לספר איך טורוקני הגיע לשם, אבל כולם הסכימו שהוא היה העובד הכי חרוץ והכי חכם במוסך של הקיבוץ. כולם ידעו שאם יש בעיה או שאלה שנשארת תלויה באוויר יותר מדי זמן, טורוקני הגדול הוא האיש שאליו צריך לפנות.

אבל בהפסקות, בזמן שכל אחד היה מתנפל בידיים ספוגות גריז שחור על הכריך שהכין מכיכר לחם שלמה וחצי קילו סלמי, טורוקני הגדול היה נעלם. "הוא מתפלל", הם אמרו בפה מלא מלפפונים חמוצים, כאילו תפילה היא התשובה לכל תעלומה בחיים.

מצאתי אותו כמה מאות מטרים משם, ליד חומת האבנים הישנה שמאחורי הצריף הנטוש. כמה אבנים גדולות היו מפורקות מהחומה ומונחות לרגליו, בזמן שהוא חפר בידיו הגדולות והעירומות כדי להמשיך ולעקור מהחומה את האבן הבאה. בדיוק כשנעמדתי שם הוא משך אותה בכוח, והיא נקטפה לידיו כמו פרי בשל מהמטע, והחול הרך שסביבה נשפך קצת איתה וכיסה את המגפיים שלו, עד שנרגע.
מאז, בכל הפסקת צהריים, ולפעמים גם אחרי העבודה, הייתי עומד לידו ומסתכל איך הוא מפרק את החומה הישנה. אבן אחרי אבן הוא ניסה לחשוף את מה שמסתתר מאחוריה, ואבן אחרי אבן התחלנו גם לדבר.

רק אני ידעתי לאן טורוקני נעלם בהפסקות, ורק אני שמעתי ממנו את הסיפור המופלא על המחקר שהוא עושה מאחורי הצריף הישן, ואיך הוא מנסה לחשוף שם את ההוכחה הארכיאולוגית הניצחת - את יריחו הקדומה, המקראית, שנמצאת ממש מתחת לאף של כולם, בתוך הקיבוץ, ולא איפה שכולם חושבים בטעות שהיא.
וכשאף אחד לא ראה, גם אני עזרתי לו מדי פעם לחלוץ את האבנים משם, למרות שלא יכולתי לדעת אם הוא צודק או אם יש בזה טעם בכלל.

ויכול להיות שהתשובה היתה באמת נחשפת - כי טורוקני היה האדם הכי עקשן וחזק שהכרתי אי-פעם. אבל תשובות מהסוג הזה דורשות הרבה זמן, ולי לא היתה סבלנות רבה כל כך. קצת לפני שעזבתי את נערן האבנים עוד היו שם, חלקן על האדמה היבשה, וחלקן עדיין תקועות בחומה הישנה, וטורוקני נהרג בצבא.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.