שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

השמחה

השמחה לא שרתה אף פעם במעונם של הזוג לוין. ארבעים שנות נישואין עברו עליהם בשלווה. מר לוין היה שב מעבודתו, וגברת לוין הייתה מכינה ארוחת ערב חמה. הוא היה קורא את עיתון הערב, ומשוחח עם אשתו על ענייני היום. היא אהבה אותו, והוא אותה. ומדי פעם היו יוצאים לקונצרט או הצגה באחד האולמות בעיר. מר לוין היה שב מעבודתו מוקדם מהרגיל אז, ושניהם היו מתלבשים בבגדים נאים ביותר, והולכים שלובי זרוע. הקהל באולם היה מביט בהם כאילו הם הם השחקנים בהצגה, יפים ומחייכים. וחשבו אותם גם לשמחים. אך ברור שלא היו שמחים.

חיוכים היו. בעיקר בסתיו. ימי ההולדת של שניהם חלו בעונה זאת. הם היו מפתיעים זה את זו בפרחים ומתנות. ודומה שבכל שנה כבר לא היה יכול אף אחד מהם להפתיע את משנהו, אבל בכל זאת, היו מצליחים. ארבעים שנה היו מפתיעים. ומחייכים. אבל שמחה לא הייתה שם.

ריח נעים תמיד שרר בבית. הגברת לוין הייתה מנהלת שנים חנות בשמים במרכז העיר. ומתוך שכך, היו בני הזוג חיים באויר מבושם. בכל שנה אף היה מתחלף הניחוח, ובכל שנה היה זה ניחוח טוב יותר מקודמו. מדי פעם היה מר לוין נתקל בניחוח חדש בכניסתו הביתה בערב, והיה שואל אז את אשתו מהו הניחוח הזה. היא הייתה אומרת את שמו של הבושם, והייתה מפרטת את מקורו, ומספרת על האנשים שקונים אותו בחנות. לפעמים הייתה יכולה לספר סיפורו של קונה זה או אחר מבלי שהכירה אותו. היא הייתה יושבת ומספרת, ומר לוין היה בולע את דבריה בשקיקה ובצמאון. והיה מרגיש בניחוח הנעים השורר בבית.

והילדים - אי אפשר להתברך בילדים נעימים יותר. יפים, נבונים, שקטים. והנכדים, שאהבו אהבה תמימה את סבם וסבתם. וכל אותם ימי חיוכים ומשחקים עם הילדים, כשהיו קטנים, ועם הנכדים, שנים מאוחר יותר. חיוכים - אך לא שמחה.

וידידים טובים תמיד היו להם. נפגשים פעם בבית זה ופעם בבית אחר, משוחחים וצוחקים. גם הזוג לוין היה מארח מדי כמה שבועות. וגברת לוין הייתה מכינה מטעמים משובחים, וכל חברותיה התקנאו בה. והם היו יושבים וצוחקים - אך לא שמחים.

והם לא חיו בדחק. תמיד ידעו שובע וחיים טובים. ואהבתם הייתה חזקה כל השנים הללו. הם טיילו בעולם, וצברו זכרונות רבים וטובים. אלבומי התמונות שלהם היו יכולים לספר סיפורים רבים על כל חוויותיהם, על כל חייהם המשותפים. ואפילו שהיו התמונות יפות, גם האלבומים ידעו שבני הזוג לוין לא היו שמחים. כי בני הזוג לוין פשוט לא ידעו מהי שמחה.
ואולי אם היו יודעים היו שמחים.