כל מה שיחפוץ

למרות שלא היה עסוק, הפריע את מר גרינברג צלצול הטלפון הפתאומי. הוא קם לאיטו והחל עושה דרכו אל עבר המכשיר. מהלכו היה כבד ועייף, ונשא איתו שנים של בדידות, אך הצלצול לא התייאש. "כן?", הוא נאנח אל השפופרת, ומעברה השני שאל מישהו בקול בוטח אם אפשר בבקשה לדבר עם הסופר אהרון גרינברג.

'כל אדם יכול להיות כל מה שיחפוץ, אם רק יחשיב עצמו ככזה', היה נדמה לו שכתב באחד מספריו, אשר שוכבים מאובקים על מדפי האצטבה. שנים שלא פתח אחד מהם, שמא יעוט עליו ארס הלעג מבין הדפים הקמוטים. שנים שלא כתב מילה, כי אף מילה לא באה אל ידיו. שנים שלא פגש במישהו שידע, כמו אז, לצטט ממנו וללחוץ את ידו. הנה היה פעם סופר, שחי עכשיו אחרי שנים של עלילות כאיש זקן. מחליף דברי הבל עם שכניו על הספסל, קורא בשאט נפש את העיתון היומי, ונם בצהריים גם אם אין סיבה ברורה לכך. ועל-אף כל זאת, ביקש אותו קול עיקש מעברו השני של הקו לדבר עם 'הסופר אהרון גרינברג'. האם עוד חי כאן הסופר?

ואז הודיע לו בשקט רשמי שאין כמוהו לבשורות איוב, על החלטת האוניברסיטה להעניק לו תואר. דוקטור של כבוד, אמר המבשר, ורק אז, אולי, חייך. וגרינברג בלי משים חייך גם הוא, ולא ידע אם מגודל המעמד או עוצמת ההפתעה.
הנה זוכרים אותו. הנה בעיניהם הוא עדיין הסופר אהרון גרינברג, הוא ולא אחר, כי לא קיים אחר. ואם קיים בכיבודיהם, הרי שגם יצירתו חיה ונושמת וקיימת בעיניהם, ותודתו שנתן היתה שוב מילה פשוטה שאמר רק כי לא מצא טובה יותר.

הוא שקע בחלומות, ויום הטקס התקרב אליו מהר מדי. החליפה ששלף מהארון היתה מעט רחבה, ומילותיו גם הן צמקו והתבלבלו כשעמד מול הראי מחשב את נאומו. באין ברירה פנה אל המדף, מוציא את ספריו בזה אחר זה מן הגלות שכפה עליהם, והחל לעיין בין דפיהם. וכמו אדם המגלה אוצר עתיק במערה אפלה או בקרקעית ים, כל משפט שקרא העביר בו צמרמורת. מילים מילים מילים, ומה נשאר? הוא שקע בהנאה אל תוך ספריו הישנים, ולא ידע אם הוא אותו אדם שכתב אותם. עם כל דף שהפך הרגיש רחוק יותר משמו שהיה מוטבע על העטיפות. והיות והרגיש רחוק - גם היה רחוק.

מבלי לדעת הוא פתח את המגרה שבשולחן עבודתו, הוציא ממנה נייר ישן, מצהיב, וקופסה מהודרת. בחרדת קודש הוא פתח את הקופסה, ולעיניו נגלה העט הבוהק, מבריק ונקי, נתון במצע קטיפה כהה, כמו ספר תורה מפואר המסתתר מאחורי הפרוכת בארון הקודש. הוא הושיט את ידו הרועדת אל העט שכמו ביקש להיות שוב בידיו הבטוחות של הסופר, נטל אותו והסיר את המכסה. ציפורן מבריקה וחדה חיכתה שם, ממתינה להחליק על הנייר ולזעוק את זעקתו.

שעת הטקס הגיעה וחלפה, ואהרון גרינברג היה עדיין טרוד בכתיבתו. שעות רבות ורצופות הוא ישב, דוקטור לשם כבוד עכשיו, וכתב בשטף לא מוסבר את ספרו הבא.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.