שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

בוגדת

דווקא כשהיה נדמה לו שהדברים מתחילים להסתדר, הסתבר שהיא בוגדת בו.

בעצם, שני הדברים היו קשורים זה לזה. כנראה שככה זה ביחסים. הכל קשור. ככה זה כשאנשים נקשרים זה לזה.

בהתחלה הוא התעלם מהסימנים. הם היו קטנים מדי בשבילו. הבית התנהל ברוגע, כמו שבתים מתנהלים תמיד אחרי שעוברת ההתרגשות הראשונה. הכלים היו תמיד רחוצים, המים היו תמיד חמים, האור היה תמיד בחדרים. הכל עבד. וגבר לא צריך הרבה – רק שהכל יעבוד, שהכל יהיה רגוע.
אבל לה זה לא הספיק. בשביל האישה הזאת שחיה עם הגבר שחי איתה, שום דבר לא עבד.
ואלה תמיד הדברים הקטנים. קטנים מדי מכדי שהוא יבחין בהם. הדברים שנופלים בין המילים היפות, בין הכלים הנקיים, בין הרוגע הזה והאור.

כמו באור של הערב ההוא, כשמול הראי הגדול בחדר השינה, היא חיפשה את מה שנעלם מעיניו כבר. גופה השגרתי נשקף אליה באותו מבט שלו, שמדלג מעליו.

ואז כבה האור.
בהימהום של ייאוש, המנורה נחשכה.

כמו מדף הספרים שכשל, כמו הפילטר הסתום של המזגן, כמו הטיפות שדמעו מקצה צינור המקלחת, כמו כל הדברים הקטנים שמפסיקים לעבוד אחרי שעוברת ההתרגשות הראשונה.
כל הדברים שצריך לתקן ולהציל, כדי שהבית יתנהל באשליה של רוגע.

והיא שוב בגדה בו, למענו. למענם.
שוב היא קראה לגבר האחר, לשכן מהקומה השניה, שיבוא, ויתקן את המנורה הזאת, כמו שהוא תמיד בא לתקן בסוד את הכל, במקומו.