שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

האהבה הזאת חייבת למות

בערב האחרון שלהם יחד היא לא בכתה. לא היה זמן לזה.
הוא הגיע במפתיע. תמיד היה מגיע במפתיע, אבל הפעם הכל היה אחרת. המדים המאובקים, הג'יפ הצבאי שעצר בחושך ליד הבית שלה, אפילו השתיקות שלו היו הפעם מתוחות יותר. גם לשתיקות יש נגינות והטעמות.
ויותר מתמיד היא שמחה הפעם לברוח מהכל. מכל תחושת המצור ואווירת הייאוש המשתקת של ימי טרום המלחמה. המלחמה שכולם ידעו שתגיע, כמו שכל סוף צריך להגיע. ברדיו בבית שוב שמעו את אינסוף הנאומים והאיומים של המנהיגים המתוחים, בזמן שהג'יפ שעט אל מחוץ לעיר, בורח ממנה או רודף אחרי הרגעים האחרונים של הסוד שלהם, אל המקום שרק הם הכירו, בחורשה.

בעצם, אף פעם לא היה לה זמן לבכות כשהיתה איתו. תמיד הכל היה קצר וקשה כמוהו, וזה מה שהיא היתה צריכה. לזה היא איבדה את עצמה, לזה היא צללה שוב ושוב.
כמו עכשיו, כשהידיים המיומנות שלו הפשיטו את שמלתה ואת המדים שלו במהירות. היא נצמדה אליו, משוחררת מכל המחשבות שאסור לחשוב – עכשיו כשמותר לעשות – ושוב התמכרה למגע הזה שלו, שמכניע אותה בכל פעם מחדש. שמזכיר לה שהתמסרות ללא תנאי היא האהבה הגדולה ביותר שיש.

"אנחנו לא ניפגש יותר", הוא אמר פתאום.
"מה?"
"אמרתי שאנחנו לא ניפגש יותר. אי אפשר".
"היא גילתה?"
"מה פתאום גילתה. זה אני אומר לך. אנחנו לא ניפגש יותר".

כל כך הרבה פעמים כבר שמעה אותו אומר את זה. אפילו בפעם הראשונה, כשחייכה אליו מרחוק והוא התעלם. כשניגשה – ולא הבינה מאיפה היה לה האומץ – אל הסיטרואן הלבנה שלו שחנתה כמו רכב מלכותי, מבריק בתוך הלילה האפור מחוץ למועדון, וביקשה סיגריה. "יש לי מישהי", הוא אמר אז והביט למקום אחר, והמבט המתעלם הזה כבש אותה.
והוא המשיך להתעלם גם כשהסתננה למועדון והסתכלה על הידיים המיומנות שלו אוחזות בקלפים. גם אחרי שלקח אותה לחדר האחורי והפשיט אותה מכל מה שלימדו אותה שצריך ללבוש. גם אחרי שלקח אותה לחורשה ההיא, פעם ועוד פעם, ועוד.

"די. אני מחזיר אותך לעיר", אמר כשהידק את חגורת המכנסיים. "אני צריך ללכת".
"אני לא רוצה שתמות לי", היא אמרה.
"מה למות? מה את מקשקשת?", אמר בחדות, והצמיד אותה אליו שוב. השקט שנשאר שם התמלא בנשימות העונג שלה ובקולות הרגליים שלהם, שמשפרות את אחיזתם בקרקע.
"אני צריך לשחרר אותך"
"זה לא נכון. אתה לא צריך. גם אם אתה רוצה אותה, אתה לא צריך ללכת ממני. זה בסדר"
"אל תהיי מטומטמת", אמר והדליק סיגריה. "אני עובר מפה, ואת עוברת הלאה. אי אפשר כל החיים לשבת במועדון ולשחק קלפים".
"אני צריכה אותך. אתה לא מבין?"
"לא, את זאת שלא מבינה. אני עושה את זה בשבילך. את צריכה אהבה אמיתית".
"זאת האהבה האמיתית. היא לא יכולה למות. היא אמיתית גם כשאני רואה אותך איתה. גם כשאתה מתעלם ממני. היא תישאר אמיתית לנצח. גם אם תלך".
והוא מעך את הסיגריה על האדמה הקשה, והלך לכיוון הג'יפ.
"אל תלך..."
"בואי, כנסי", פקד. "את חוזרת הביתה עכשיו".

למחרת פרצה המלחמה. המועדון, הקלפים, הקוניאק – הכל התרחק בבת אחת. בדיוק כמו בנאומים ההם, החיים איימו להסתיים בקולות הפגזים והמטוסים, וכמו כולם היא נצמדה לרדיו להשתיק את הקולות שבראשה. ובעיקר לחפש רמז, לדעת איפה הוא. אבל הוא לא היה שם, והוא היה בכל מקום.

מכל האהבות לא היתה לה עוד כזאת. נצחית ובלתי אפשרית כמו כל סיפורי האהבה כולם. נמצאת תמיד בתוכה גם כשהסתיימה המלחמה והארץ שוחררה. גם כשהמצור ההוא הפך לחופש משכר. גם כשנסגר המועדון, גם כשנגדעה החורשה ההיא לטובת קירות בטון דוממים של חיים יותר נוחים. גם כשהמשיכה כל הזמן לחיות איתו שם, כשרק העמידה פנים שהיא חיה כאן.

"אם רק היית נותן לי עוד זמן", היא זעקה אל הידיים הרועדות שלו עכשיו ממרחק השנים הרבות האלו, "רק הזדמנות לשכוח, או לפחות לשנוא אותך לנצח".
אבל הוא ישב שם, ממש בשולחן הסמוך, ושוב התעלם, כמו אז. רק שהפעם למבט שלה באמת כבר לא היה סיכוי לכבוש אותו.
עוד מעט, אחרי שתסתיים שעת ארוחת הבוקר והאחות תעבור בין כולם לחלק את תרופות החיים, היא תעבור לאולם החוגים, הוא ילך לשחק שוב בקלפים, וגם זה כבר לא יחיה לנצח. כמו מה שהיה אז. כמו שני האנשים האלה, שהזכרון של פרא צעירותם נמס עכשיו, עמום, בתוך גופם הזקן.