קשר דם

"למה אני צריכה לשמוע בכל ערב את הרעש הזה?" אמרה לעצמה אנה, את מה שבעצם רצתה להגיד לגיילה כשנכנסה לחדר שלה, וידעה ששוב לא תריב איתה על זה בסוף, כי נמאס לה כבר.

אבל גיילה כבר נרדמה. היא ישנה כמו מלאכית קטנה ותמימה במיטה, ורק האורות והקולות ממסך המחשב שלה המשיכו להבהב על פניה.

היא נראתה עכשיו כמעט כמו שהיא היתה פעם, כשהכל היה פשוט ותמים. כשהיא היתה ילדה קטנה עם חדר וורוד של נסיכות. לפני שכל השחור והאדום האלה שטפו את פניה וניצנצו על כל העגילים והתכשיטים שצמחו על האוזניים והאף והגבות והאצבעות הקטנות שלה, לפני שהחליפה את המילים ברעש הזה של המוזיקה והטלויזיה.

אנה עצרה את הסרט במחשב, וכיבתה את המסך. השקט והחושך הפתאומיים הפתיעו גם אותה, והיא נחרדה לרגע כשגיילה זזה באי-נוחות במיטה, כמעט התעוררה, והתהפכה לצד השני.
אחרי עוד מבט אחד והרבה מחשבות מהסוג שחוזר כמעט בכל לילה, אנה יצאה משם.

שוב הכאב הזה, בנקודה הזאת שבין הראש לצוואר. לורי כבר מכירה אותו, כמו שהיא מכירה את הנסיונות להתעלם ממנו. היא מתחבאת מאחורי גדר הלבנים האדומות ומביטה. בצהריים, בכיתה, שוב רבה עם מליסה. שטות כלשהי, שנראתה הדבר הכי חשוב בעולם באותו רגע. זה לא העניין.
והכל צף גם עכשיו כשהיא יושבת עם אנדרו. כל הריבים ההם. כל המכתבים שהיא מוצאת בתיק שלה בסוף היום. וגם מהמרחק הזה, שבין הגדר לספסל שעליו הם יושבים עכשיו, היא רואה את העיניים שלו. רואה איך הן מתרוצצות סביב. מחפשות. מה היא נמרחת עליו? מה היא מחפשת בו? לפעמים זה נראה כאילו היא רוצה אותו לעצמה רק כדי להרוס ללורי. כדי לחרב לה את הסיכוי.
ושוב הכאב הזה. אין בזה טעם.
ממרחק בטוח נורמן המורה רואה את הכל. הוא הבטיח לעצמו שיפסיק. שהיא לא תדע לעולם. אבל הכאב שלה הוא גם הכאב שלו. עוד מעט, אם היא תישאר כאן, הוא כבר לא יוכל לעצור את עצמו. הוא חייב לעצור אותה לפני שתגיע אליהם. לפני שתשתלט עליה הרצחנות. הנה. היא מרגישה את הכאב משתלט. הוא משפר את מחבואו כשהיא קמה והולכת הביתה.

בבוקר כבר הפכו הזכרונות מהלילה עמומים. גיילה, כמו תמיד, התארגנה מהר – זה קל כשהבגדים ידועים מראש – וחטפה איזו עוגיה שתשתיק את הקירקור בבטן. "בוקר טוב יפה שלי", חייכה אליה אנה, כאילו לא עברו הלילה הזה וכל השנים שאיתו. "ביי אמא", היא ענתה כשזרקה את התיק המרוט על הכתף, ברישול מוקפד, ויצאה לבית-הספר.
השקט שהשתרר שם היה פתאומי וחד. אנה הפעילה את הרדיו כדי להביס אותו באיזה שוברט מרגיע של הסימפונית של וינה, ופנתה לארונית הכביסה. היא התחילה לדחוס לתוך תוף המכונה את הבגדים שנחו בערימה לא מסודרת על הריצפה, מנסה לא להתעכב על זה יותר מדי, ובכל זאת נעצרה כשהחזיקה את המכנסיים השחורים של גיילה. מגע ידיה בתוך הכיסים הפך משיגרת בדיקה שאין בהם שום דבר, לגישוש סקרן כשאצבעותיה נתקלו בפיסת הנייר שנחה מקופלת שם. היא הוציאה אותה ופרשה בזהירות את הקיפולים שלה, שלא לפגוע בהם בלי שתוכל לשחזר אותם אחר כך. היא ידעה שלא תבין הרבה, למרות הכתב המסודר למשעי של גיילה. פעם עוד היתה יכולה לעזור לה בשיעורי הבית, אבל עם השנים גם החומר הלימודי הפך מסובך יותר, ברח והתרחק ממנה.
ולמרות הכל היא חייכה, כשהעיניים שלה עברו מהכתב היפה והשחור של גיילה לכתב האדום, הגדול והנחרץ של המורה. "100 פלוס", הוא כתב, והקיף את הציון בעיגול. "נפלא!" הוא הוסיף.

היא התקרבה בצעדים זהירים לחדר של גיילה, כאילו היא חוששת שתפגוש בה שם, למרות שידעה שהיא לא בבית. ברגע הראשון רק הציצה פנינה מעבר לקיר שליד הדלת הפתוחה. מבטה הפך סקרן עם כל צעד שעשתה פנימה. הבגדים הזרוקים על הריצפה, עם כל הכיסים והשרשראות שלהם. הכרזה הענקית עם הפרצופים הנוקבים של להקת "נקרופאנק" שבוהקת בקרן האור החדה משלבי החלון, שולחן הכתיבה המסודר, עם המחברת השחורה הסגורה.
היא התכופפה לאט והתחילה להרים את הבגדים המקומטים מהריצפה, כאילו לחפש תירוץ לביקורה שם. תנוחתם האקראית הפכה בתוך ידיה לפרושה וזקופה, כאילו היתה בתוכם הילדה שגדלה לה. באיבחת נסיון אימהי של שנים היא קיפלה אותם מחדש, והניחה על המיטה הקרה.

בזווית העין היבהב לה משהו. פעימת הלב הפתאומית שלה הרימה את ראשה לחפש אותו, אבל היא לא ראתה שום דבר. שוב הסתכלה סביב, אל הפרצופים בכרזה, אל השולחן, אל הבגדים. היא המשיכה לקפל את המכנסיים הארוכים שגיילה תפרה עליהם את החצאית, וניסתה להירגע מצלילי שוברט שחילחלו לשם מהסלון. ושוב הרגישה את אותו היבהוב, כמו עין שמביטה בה. היא הרימה את הראש, נחושה הפעם לברר את העניין, אבל הדבר היחיד שהיה קרוב לספק את חשדנותה היה נורית החיווי הקטנה והאדומה, שמאירה ונחשכת בקצב איטי בחזית מסך המחשב על הכוננית ממול.

הפנים של לורי אומרות הכל כשהיא נכנסת לכיתה. היא מנסה לא להביט, אבל לא מצליחה. פתאום הכל ברור יותר. פתאום היא מצליחה לראות מה מתרחש בתוך התיק של מליסה. היא רואה אותו כאילו הוא שקוף, ובוהק ממנו אור אדום שחושף את כל הסודות. היא מסתכלת מסביב. מקווה שאף אחד לא רואה את זה כמוה.
"את איתנו, לורי?" מעיר אותה קולו הנוזף של נורמן.
"כן, המורה"
"יופי. אז אולי נשמע מה דעתך המלומדת על המאמר שקראתם בבית?"
היא מסתכלת מסביב. כולם מסביב מסתכלים עליה. מחכים למוצא פיה. נדמה לה שמליסה שוב מצחקקת כשהיא פוזלת לכיוון של אנדרו.
"יש שם טעות, המורה". היא חוזרת להביט קדימה. "העטלפים לא הפכו לבני-אדם. זה הפוך. אנשים התחילו לקרוא לעטלפי הדם 'ערפדים' אחר כך. בגלל כל האגדות".
שוב הם צוחקים.
"לורי, אנחנו בבית-ספר", שומע נורמן את עצמו אומר. "אני נותן לכם לקרוא דברים כדי שתלמדו".
"אבל זה לא נכון"
"את לא מבינה בזה מספיק, לורי!"
הכיתה משתתקת. עכשיו הוא חייב להמשיך לדבר.
"אני מתכוון, לורי, שזה התפקיד של המאמרים והספרים האלה. זה התפקיד שלי. אני כאן כדי ללמד. יום אחד תביני את זה".
לורי רוצה לענות, אבל מרכינה את הראש. רק שלא יראו את העיניים שלה. שוב הכאבים האלה. שוב הצריבה באישונים.

הקולות של המוזיקה התגברו והידהדו בחדר הקטן, ואנה זינקה ביניהם לעצור את הסרט ולכבות את המחשב. הצלילים האחרונים של שוברט הביסו את השקט הרגעי, ואז השתתקו גם הם, והיא פנתה משם להמשיך את השעות שלה לבדה, עסוקה בעבודות הבית.

"היי מותק, איך היה בבית-הספר?" רדפו אחרי הצהריים המילים האימהיות מפיה אחרי גיילה, שצעדה בנחישות היישר מדלת הכניסה אל החדר שלה.
"איפה החולצה של נקרופאנק שלי?" שאגה אליה בחזרה גיילה מהחדר.
"החולצה של מה?"
גיילה הפעילה את המוזיקה, ומהחדר שלה בקעו בבת אחת קולות הגיטרות המנוסרות, הגירגורים, הצעקות והלחישות, שכמו פלטו אותה בכוחם בחזרה החוצה. "החולצה עם התמונה של נקרופאנק. היא היתה פה על הריצפה".
"סידרתי לך את החדר בבוקר"
"מה את נכנסת לי לחדר בכלל?" צעקה גיילה, למרות שהיתה כבר קרובה לאנה.
"תנמיכי את הרעש הזה ואולי תגידי לי תודה שאני דואגת לבית הזה ומסדרת את הבלגאן שלך!"
"מה תודה???" שאגה גיילה חזק יותר. "מי ביקש ממך בכלל? מה את נוגעת ומחביאה לי דברים? מה הקטע שלך???"
הן עמדו זו מול זו, כמו האמא המתבגרת והבת המתרחקת שהן, ולמרות שזה היה נראה בדיוק להיפך, זאת היתה גיילה שניסתה לכבוש ולרסן את הזעם שלה שאיים להתפרץ, וזאת היתה אמא שלה שהרגישה שהיא עצמה לא מצליחה בזה.
אחרי עוד דקה מתוחה כזאת פנתה גיילה ונכנסה בחזרה לחדר. "הכנתי אוכל..." עוד ניסתה לפייס אנה כשהדלת נטרקה.
הרעש שקראה לו 'מוזיקה' התגבר פתאום כשיצאה שוב מהחדר בצעדים נחושים, ופנתה אל דלת הכניסה.
"לאן את הולכת?" ניסתה אנה לאזן בין הקול הרגוע שרצתה לבין העוצמה שתספיק להתגבר על הנהמות.
"יוצאת להירגע"
"לחברה?"
"איזה חברה? שום חברה. להירגע אני אומרת לך!" אמרה בייאוש ויצאה.

אחרי עוד מבט לכיוון הדלת, נכנסה אנה בצעדים איטיים וזהירים לחדר, לכבות את המוזיקה. השקט חזר למלא את אוויר הבית, אבל שום דבר רגוע לא היה בשקט הזה. היא הרימה בזהירות את העיניים אל הכרזה שעל הקיר, מעל המיטה, והזמר, או הסולן, או איך שקוראים לו, הסתכל אליה בחזרה במבט חד וקפוא. היה נדמה לה שהוא עדיין ממשיך לנהום ולשאוג, מאיים לעוף החוצה מהקיר ולהתנפל עליה. וגם כשניסתה לחמוק מהמבט שלו הוא המשיך להביט היישר לתוך עיניה המתרוצצות. צד אותן ומכריח אותה להישאר בחדר האפל הזה, ומורה לה בלי מילים, רק בכוח הכישוף שלו, לשלוח את האצבעות הרועדות שלה כדי לסלק שוב את החושך עם האורות המרצדים ההם.

מליסה יושבת לבדה על ספסלי העץ שמקיפים את מגרש הכדורסל. אנדרו מתרוצץ מולה במגרש, מכדרר וקולע. הרגליים שלו זריזות, כמו ריקוד מקצועי. הידיים שלו בטוחות כשהוא אוחז בכדור. אבל הכדור מחטיא, מקפץ על הטבעת ועף הצידה.
הוא שוב מנסה, והיא שוב סולחת כשהוא לא מצליח. מתרכזת בתנועות הרגליים שלו. בזיעה שמתחילה לכסות את הזרועות השריריות שלו. מרחוק היא רואה את לורי מתקרבת, ולפני שהיא תגיע היא קמה וניגשת אליו.
היא רוצה לנשק אותו, אבל עוצרת. גם לורי רוצה. השפתיים מתקרבות. הזרועות שלו משתתקות לגמרי. הוא מתנשף מהמאמץ, וגם לורי. הוא מסתכל הצידה, על מליסה שעומדת מובסת ליד הכדור הדומם. השפתיים של לורי מתקרבות. ושוב הכאב הזה. והעננים האדומים שמכסים את השמיים. הנהמות לא משאירות לה ברירה. היא רודפת במבטה אחרי השפתיים שלו, והשפתיים שלה רודפות אחרי השיער שלו, הכתף החזקה, הצוואר.
מתוך העננים צצות עיניים שחורות. אדומות. והן הופכות לדמויות גדולות יותר. מכונפות. מחייכות.
"לורי!"
היא מסתובבת אל נורמן. העננים האדומים בורחים ונעלמים אל תוך השמיים של שעת הערב. עוד מבט למעלה, וגם הדמויות כבר לא שם. אנדרו אוחז בכדור ומנתר, והכדור מתעופף בקשת מושלמת היישר לתוך הסל.
"לורי, בואי! קבענו שיחה, שכחת?"
במבט האחרון שהיא זורקת לאחור כשהיא מתרחקת מהם, היא שוב רואה את אנדרו מחמיץ את הקליעה. ואת מליסה, יושבת שם וממשיכה להסתכל עליו.

אנה לא הצליחה להרדם באותו לילה. שוב בקעו הקולות של הצעקות מהמחשב בחדר של גיילה, והפעם גם התמונות האדומות והמרצדות איימו לחמוק איתם החוצה דרך הדלת הסגורה. בכל פעם היא עושה את הטעות הזאת ורבה איתה. בכל פעם היא נופלת למלכודת, ומרגישה כבר שאין שום דבר מחוץ לאותה מלכודת. היא קמה מהמיטה למזוג לעצמה עוד כוס מים. כשהגיעה למטבח עצרה לרגע והקשיבה שוב לקולות, בזהירות, שגיילה לא תתפרץ פתאום החוצה מחדרה, תתפוס אותה עושה את זה, ותכעס. ואז היא פתאום הבינה.

כשגיילה היתה קטנה, בת חמש בערך, היא נעלמה להם באמצע לונדון. היא לעולם לא תשכח את דקות החרדה האלו. ילדה קטנה, נעלמת לבד בעיר זרה, בארץ זרה, ומשאירה את ההורים שלה חסרי אונים. הם לא ידעו בכלל איפה להתחיל לחפש. "גיילה!!!" הם הלכו כמו משוגעים בין כל הפרצופים ברחוב הסואן וקראו לה, וחיפשו בין הרגליים הממהרות של כולם, בין הגדרות, על המדרכות, על הכבישים. "גיילה!!!" הדהדו השאגות שלהם כשרצו שם, מזיעים מאימה, עוצרים מדי פעם לנסות ולהסביר בגימגום מיואש לכל מי שרצה לשמוע.
ואז היא הופיעה מולם. פשוט עמדה שם, כאילו כלום לא קרה. "איפה היית???" שאגה האמא הצעירה על הילדה. "לאן נעלמת לנו???" המשיכה לצרוח מול כולם, כשהפנים של גיילה הפכו יותר ויותר קטנים, נמוכים, מתאמצים להסתכל למעלה, והדמעות מנצנצות על האישונים שלה ומתאספות שם.
הוא לקח אותה בידיים הבטוחות שלו קצת הצידה, אבא שלה, התכופף אליה ואמר לה משהו. היא לא הצליחה לשמוע, ובכל מקרה היתה נסערת מדי כבר. היא ויתרה. נתנה לו לטפל בעניין, להסתכל לתוך העיניים התמימות של הילדה הקטנה ולדבר ישר אליהן בשקט. ובין כל האנשים שחזרו ללכת ברחוב במהירות, היא ראתה את שניהם, כל כך רגועים ויפים, כל כך בטוחים יחד.

כמה היא צריכה אותו עכשיו, שיהיה פה ויעשה את הקסם שלו. אבל לא הרבה זמן אחר כך גם הוא נעלם. היא אף פעם לא ידעה לאן ומדוע, ואף פעם לא סלחה לו על זה. מדי פעם היא נזכרת, כמו עכשיו, אבל זה כבר לא משנה. עכשיו זה רק שתיהן – אנה וגיילה, האמא והילדה שגדלה הרחק ממנה, ואת הקסם היא צריכה לעשות, כמו כל דבר מאז, בעצמה.
היא צריכה להיות איתה, ולא מולה. היא הבינה את זה פתאום באותו לילה, במטבח, מוקפת ברעשים ובחושך. היא צריכה להפסיק לשאול שאלות של מדוע הוא עזב, של מה הוא עשה לפני כן, או של מי הוא היה בכלל, ולהתחיל ליצור את התשובות. לדבר עם גיילה, לחיות את חייה ולא את הימים שלא יהיו עוד. ולהמשיך להאזין לצלילים הקשים של המטאל, ולהמשיך לצפות בסצנות המפחידות של "תיכון דראוגרלנד" במחשב. היא הבינה את זה שם, הבינה שזה מה שהיא באמת צריכה. ורוצה.

"אני שמח שהחלטת לבוא בסוף", אומר מייקל המקעקע ללורי וממשש בשפתיו את טבעת המתכת שחוצה את קצה לשונו.
היא חושפת את הכתף שלה בזמן שהוא עוטה את הכפפות ומכין את הציוד. העיניים שלה קצת רועדות בשניה הראשונה, כשהמחט הקרה מתחילה לחורר את העור הצעיר שלה.
מייקל משחק עם העגיל שבלשון שלו כשהוא חורט ביד אמן את הצלב המדמם על שכמה של לורי. האור הממוקד שנשפך על גופה מבליט את הצלקת שמעטרת את שורש הצוואר. מייקל מחייך ומצייר. מנגב מדי שניה וחצי את טיפות הדם שמבצבצות על העור. אוסף אותן בזהירות עם הפד הלבן שלו. ללורי זה לא כואב.
"איפה היית? את מאחרת" נוזף נורמן.
"הבאתי לך מתנה", מחייכת לורי, ומוסיפה לאט, תוך מבט חד אל פניו, "המורה".
הוא פותח את המעטפה החתומה. מתחיל לשלוף משם את האריג העדין, עד שצץ החוצה גם כתם הדם שספוג בו. הוא מכניס אותו בחזרה במהירות. מסתכל סביב.
"לורי זה לא יכול להימשך"
"זה לא יכול להפסיק, המורה", היא מתקרבת אל פניו יותר. הוא מנסה להסתיר את השיניים שלו בהבעה חמורת סבר. היא מתקרבת. הידיים שלה מאיימות לאחוז בגופו. השיניים החדות שלה מתחילות להציץ בתוך החיוך המנצח.
הם מסתכלים, מליסה ואנדרו. עומדים בקצה המסדרון ומסתכלים. עוד רגע הם יראו.
"לא, לורי. אני לא יכול. את לא יכולה"
"אני יודעת. אתה המורה שלי", היא אומרת כמעט בלעג. מחייכת.
"אני צריך לשמור עליך, לורי"
הפנים שלו מתרחקות במהירות. היא מוצאת את עצמה יושבת ליד השולחן בכיתה. במקום שלה. כאילו נסוגה לשם במעוף של כוח חזק ממנה.
רק אז הוא מציץ שוב במעטפה. בכתובת שרשומה בין כתמי הדם.

בבוקר כבר היו העיניים של אנה מותשות מהעייפות והמחשבות. היא הביטה דרך מה שהתחולל מאחוריהן על גיילה כשיצאה מהחדר שלה, ניסתה לראות אותה אחרת. להכיר מחדש את הבגדים הקרועים בקצוות, את הבלורית החלקה, שנשפכת בהקפדה בחזית השיער הקצר שעל ראשה, את פיסות המתכת באף, מעל לגבה, מתחת לשפתיים, באוזניים.
"מה?" הפטירה גיילה.
אנה ידעה שיש לה רק שניה של חסד, אבל לא ידעה איך לענות כדי להסביר לה. שזה לא ישמע גבוה מדי, ולא נמוך מדי. לא מתאמץ מדי, ולא פשוט מדי. האוזניים של שתיהן כבר היו רגילות למילים שצבועות בכוונות שונות לגמרי מהתמימות המילונית שלהן, וזה נראה כמו משימה בלתי אפשרית לקלף מהן את כל זה עכשיו. "את יפה, גיילה", היא אמרה בלב. "אני מצטערת אם את מרגישה שאני מנסה לפגוע בך או להפריע לך במשהו", המשיכה לפסול משפטים בראשה.
"כלום, כלום. אני רק קצת עייפה", אמרה בסוף, ואולי חייכה קצת.

כשגיילה יצאה היא נכנסה לחדר שלה, נזהרת כמו בזירת פשע, שלא להזיז שום דבר ממה שזרוק על הריצפה והמיטה. היא פתחה את החלון, אולי לאוורר את החדר מאימת הלילה, ואולי רק כדי לראות דרכו שגיילה באמת מתרחקת מהבית ולא חוזרת כדי להפתיע אותה שם, אבל מיד סגרה אותו שוב, שהאור לא יפריע לה. ידה נשלחה, בוטחת אבל רועדת, אל הכפתור העגול של מסך המחשב. אל העכבר השחור. אל התשובות שאולי הפעם תמצא שם.

המוזיקה מחרישת אוזניים, כמו שהיא צריכה להיות. האולם אפל, כמו שלורי רצתה שיהיה. ומייקל. מחייך אליה כמו שהיא ידעה שיחייך, כמו שהוא ידע שהיא תצפה לזה.
שניהם מביטים אל החלונות המוקשתים, האטומים. אל השיניים החשופות של המשפחה הגדולה שרוקדת שם. והמוזיקה מאיצה את פעימות הלב שלהם.
הצלב שקיעקע מייקל על הכתף שלה מדמם עכשיו באמת. שוב. הוא מסיט את השיער שלה, לחשוף את הצלקת ההיא. הפעם היא בוהקת בחושך. בולטת החוצה מהגוף שלה. היא מסתכלת מסביב על כולם, וביניהם רק מייקל שם. שוב ושוב. העיניים שלו בוהקות כמו שלה. כמו ששלה לא היו אף פעם.

מליסה מטיילת עם אנדרו בפארק שליד בית הספר. סוף סוף הערב הזה הוא רק שלהם. כמו שהיא רוצה. היד שלה מגששת אל שלו, אוחזת בו ברוך. ואז יותר חזק. ועוד יותר, כשהרוח הפתאומית מגיעה ומסיטה את העננים אל השמיים הנקיים. הם מסתכלים למעלה אל הציפורים שממלאות את האוויר. לא, אלו לא ציפורים. אלו עשרות עיניים שמנקרות במבטן.

החלונות הכהים רועדים בקצב המוזיקה. לורי מסתכלת עליהם בין הפרצופים החיוורים והעיניים של כולם. משהו קורה בחלון הצדדי. הוא בקצב הלא נכון. משהו זז בו. ובאותו רגע שכולם מסתכלים ונסוגים ממנו, הוא נפרץ.

אנה מסיטה את הראש פתאום. משהו זז שם. הוילון אולי. אבל החלון סגור. היא מסתובבת לאחור, אל העיניים שבכרזה. מה היא עושה? אלה לא החיים. זה רק סרט.

נורמן נוחת ליד לורי ומקפל את הכנפיים הגדולות מתחת למעיל. העיניים שלו רושפות ואילמות. מייקל עוד מנסה לחשוף אליו שיניים. אבל נורמן לא מחכה. הוא ולורי כבר לא שם. מייקל מתכופף אל טיפת הדם שעל הריצפה ומביט אל הרוח שחודרת מהחלון הפרוץ.

ואם היא באמת כזאת? מדוע הוא הלך, אבא שלה? מה יש בה, במחברת השחורה ההיא על השולחן? אנה מושיטה אליה את היד, ועוצרת. הציורים כמעט יוצאים ממנה לקראתה. לא. היא לא תפתח אותה. זה מבחן להחלטות שלה. הבגדים על הריצפה שחורים ואדומים. היא לא תיגע בהם.

ופתאום היא מרגישה את כל המרחק הזה ביניהן במלוא עוצמתו. מתרחב, נמתח ממנה והלאה, מאיים להיקרע לתמיד. היא יודעת עכשיו. היא חייבת לצאת אליה, לפרוץ פנימה.

הצעדים שלה על המדרכה מהירים, מנסים להדביק את קצב המחשבות שלה, להאט אותו, לעצור אותן. גדר האבנים האדומות מסתיימת בפינת השביל שמוביל את בית הספר. עוד רגע היא תגיע.
"אנה?"
היא מסתובבת אל הקול שמאחוריה.
"אנה! מה שלומך?"
הרגליים רוצות להמשיך. המבט שלה מזגזג בין השביל לבין האישה שעצרה אותה מללכת בו.
"את אנה, אמא של גיילה, נכון?"
"כן..."
"היי, מה שלומך? את לא זוכרת אותי? אני אמא של ליאה. חברה שלה. לומדת איתה בכיתה..."

הבניין של בית הספר מחליק לאט הלאה ומתרחק על גבי השביל שמוביל אליו. אנה מסתובבת אל המילים של החיוך המנומס שמולה, שמהן היא מצליחה לשמוע רק מילה אחת.
"איזו מסיבה?" היא שואלת.
"מסיבת הפתעה לליאה שלי. זה יום ההולדת שלה. הערב. גיילה לא אמרה לך?"

אנה פורצת פנימה לתוך הבית. "אמא?" היא שומעת את הקול מהמקלחת.
"גיילה את בבית?"
"אני מתקלחת"

היא רצה אל החדר שלה. מפלסת דרך בין הבגדים שעל הריצפה, אל השולחן. מרימה ממנו את הטלפון הנייד השחור, ומביטה אחורה במהירות כשהאצבעות הרועדות שלה חודרות אל המסך הקטן שלו.
הוא ריק.
היא מחפשת את השיחות שנשמרו, את ההודעות, את רשימות אנשי הקשר. הכל ריק.
"אמא, את יודעת איפה השמלה השחורה שלי?"
היא מניחה את הטלפון בזהירות בחזרה על השולחן, ויוצאת מהחדר במהירות. "היא לא בחדר שלך?" היא ממתיקה בתמימות, כשהיא עוקבת במבטה אחרי גיילה בדרכה לשם.

בנשף של הכיתה מליסה ואנדרו כבר עומדים מחובקים. לורי מסתכלת עליהם מהצד. המוזיקה הנעימה זרה לה מדי. אבל הכאב בראש שלה כבר מוכר. היא לא צריכה להיות שם, ולא יכולה לברוח. היא שולחת יד וממששת את הקעקוע על השכם. הוא שם, מתחת לבגדים. הוא שם, כמו מייקל שפתאום עומד ומחייך אליה. השיניים מבריקות בחושך.

בין המוזיקה והחיוכים והקישוטים על הקירות, אף אחד לא מבחין ברגע הראשון בצללית שמתקרבת. היא נכנסת עמוק ביניהם. מסתכלת עליהם לעוד רגע אחד שקט.
הצרחות שלהם חותכות את המוזיקה. שלוליות הדם מכסות את הבגדים והריצפה. הם מתמוטטים אחד אחד, נוהמים ומגרגרים, מנסים לזחול החוצה. והסכינים החדות ממשיכות לבתר אותם בפראות של הטירוף חסר המעצורים. טירוף של ראש שמשתולל ביניהם, קרוב קרוב, ועדיין נמצא במקום האחר ממנו בא.

החדר של גיילה שקט עכשיו. אנה מביטה אליו בכיווץ של כל המרחק שתמיד היה ממנו.
"לילה טוב, ילדה שלי" היא לוחשת אל הנשימות שעולות ממנו, כשהיא פונה אל המקלחת לרחוץ את ידיה מהדם שדבק בהן.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.