זרימת האבנים

לא כל אירוע קטן ונידח בכפר מרוחק ראוי להירשם בדפי ההיסטוריה, או להיחשב ככזה שיכול להסיט את מהלך דברי הימים. אבל כל יום טומן בחובו את הכוח לשנות את הימים האחרים כולם. כל אבן קטנה שמפרה את זרימת הנחל קובעת – גם אם זה נסתר מהעיניים – את המשך מהלכו.

הרגע הזה, בצהרי יום שני, תחת עץ האלון הגדול – הרגע שבו הוא נשק לה לראשונה – היה גם הוא רגע כזה.
שפתיו הרכות, האלוהיות, נגעו בעדינות בשפתיה הבתוליות, והציתו מהם זרמים נעימים שכמותם לא ידעה לפני כן, לאורך כל גופה.
הוא הביט לתוך עיניה העצומות וליטף את פניה. פכפוך מי הנחל הנשברים על האבנים הפך לרחש נעים באוזניה כשהוא התקרב והצמיד שוב את פיו אל פיה.

ידיו הבלויות מהעבודה בשדה היו פתאום רכות ומלטפות כשהן נגעו בשולי שערות ראשה, בשולי צווארון שמלתה המהודרת, שולי קו הצמרמורת שזרמה משם במורד גבה.


"את מאחרת לסעודה", גערה בה אמא שלה, כשפנתה אל חדר ההלבשה. המשרתת רכסה בידיים מנוסות וענייניות אל שרוכי המחוך, ונטלה את השמלה הקודמת אל מרתף הרחצה. מבטיהן נפגשו לרגע משני צדדי החדר, נתקלות בכתמי החול שבשולי התחרה. המשרתת ניסתה לחייך מבלי לחרוג מחובת מעמדה כאן. פניה היו כבר מאומנים היטב לשפת העיניים הזהירה הזאת, מבטיחים שתישאר נאמנה לדוכסית הצעירה.

הסעודה היתה מפוארת, אך משמימה ומדכאת כמו האבנים הכבדות של הטרקלין הגדול בטירה. הדוכסית ברחה במבטה אל הלפידים הבוערים התלויים שם, אל הקיר שצמוד להם, ומעבר לו – אל הקיר הבא, והחומה הפנימית, והחומה החיצונית, וכל הכתלים הכבדים שמקיפים אותה כמו כולאים אותה כאן בבטחה.
והיא בכלל לא רצתה לאכול. כל השפע הזה שם הצחוק והמזון שנוזלים מפיותיהם של המסובים הגעיל אותה כבר. כל העושר הזה של הסעודה שנוצקה על השולחן הכבד במחיר מיסי זיעתם של האיכרים הפשוטים לחץ ודחק בתוך ראשה הקטן וגרם לה בחילה.
עיניה הצטעפו מול כל זה בדוק של הפשטות שנטבעה בה איתו, ורק המחשבה הזאת הרגיעה אותה קצת בפעימות לב של התרגשות. מחר, היא ידעה, שוב תחמוק אליו. אל איש השדה האלמוני, אל אהבתה מנפצת החומות והגבולות.

ביעותי הלילה האלה פינו את עצמם לבסוף רק בכוחו של הזמן המתארך, שהביא איתו את גאולתו של הבוקר החדש שעלה. תחילה על העמקים והשדות, ואז מזדחל לאיטו במעלה הגבעה, מנסה לפרוץ דרך החלונות אל הטירה.
כשקמה להביט החוצה כבר היו עסוקים כל האיכרים הפשוטים בעבודתם. רחוקים ממנה, מתרוצצים בקטנותם המיוזעת. מבטה סקר את שדות העמק, נח מדי פעם על גג בית זה או אחר, מטייל לאורך הנחל שהזרים שוב את אותה צמרמורת בגבה העדין.
ובאור הזה של הבוקר, הבקתה הפשוטה והרחוקה של אהובה החדש נראתה מבריקה ונוצצת מכולן, כמו קוראת לה לצאת מבין ימיה בטירה המפוארת, האפורה והקרה הזאת.

"לא", הוא אמר לה, ממשיך לאחוז בכף ידה. "אי-אפשר".
"הם לא יודעים", היא ניסתה לענות. "וכשהם ידעו זה יהיה מאוחר מדי. אגור איתך. אפשוט את שמלות הנשף ואעבוד בשדה".
המים בנחל השיטו את העלים בעקשנות רגועה. הוא הביט לתוך עיניה באותו מבט שכבר כישף אותה קודם. "זה למענך. למען בטחונך. אנחנו לא יכולים. עדיין לא הגיע הזמן".

גם בנשף הערב, בטירה, נדדו המחשבות שלה הלאה משם. מיטב כיבודי המזון ומופעי הנגינה והמחול לא היו יכולים להשקיט את זה. היא הרגישה את נצח האהבה הזה בכל נימי גופה. מחר היא תלך אליו. היא תפתח את דלת הבקתה ותהיה איתו שם. "למען ביטחונך", הוא אמר, אבל ביטחונה אינו כאן בטירה, ואינו תחת עץ האלון שלהם. ביטחונה יהיה רק שם.

בנדידה אל מקום אחר יש תמיד ויתור. ההליכה משאירה מקום מאחור, אבל הזמן ממשיך גם שם, מבלי שההולך יודע מה מתרחש בו. כך היא אחזה את שולי שמלתה וצעדה עוד ועוד לעבר עתידה החדש, ולא היתה יכולה לדעת ששם, מאחור, בטירה, אחזה הדוכסית האם את שולי שמלתה האחרת. זו שעדיין לא כובסה.

דלת הבקתה נפתחה בדחיפה קלה ובהפתעה גמורה. דלת חדרה שבטירה נכנעה למגע האם.
שם וגם שם, היה חלל ריק.
אבל הבקתה היתה בכל זאת מלאה. רעש זר ואור מתגבר ונחלש בקעו לתוכה מפתח קטן, בקצה החדר. פתח המסתור.

האור היה בוהק ככל שהתקרבה אליו. בהיר וצבעוני כמו שאף לפיד בטירה לא היה מעולם. היא הרימה שוב את בד שמלתה, נזהרת שלא ילטפו שוליה את מורד גרם המדרגות. הרעש מבפנים התגבר כשהתקרבה – רעש שלא ידעה מעולם. רעש קצוב, חד, מתנגן בצלילים צורמים, שאין דומה להם בין צלילי הנבל והכינור שהכירה. הם חדרו לראשה וממש היכו בו. מוחה המבולבל אמר לברוח משם, אך רגליה המשיכו במסע האיטי והמכושף מטה, אל עומק המסתור.
ושם היא ראתה אותו, מוטל על האדמה, חסר חיים.
מעטה גופו שכב בכניסה, רך ויפה כמו תמיד. שלם ודומם.
סביבו היו מוטלים כיסויי הגוף האחרים, של משפחתו שעדיין לא הכירה. בוהקים בהיבהובי האורות הצבעוניים שפלשו מתוך המסתור החוצה, ריקים מתוכנם ומבשרם. קליפות חסרות ערך שהופשטו בזמן שהחיים שבתוכם השתחררו אל חלל המסתור.

שם, מתחת לאדמה, על סף האולם הגדול, ביחד עם אוזניה הוכו גם עיניה. האורות המרצדים בחוזקה, המלבנים השטוחים שמפיצים מתוכם אותיות זוהרות וקווים חסרי פשר, הנחשים הדוממים שקשורים אל טבורי המלבנים וצבועים בגוונים שאין כמותם בטבע הידוע כולו.
כל אלה הקיפו את שלדי האיכרים, השלדים שהתפשטו מעורם, והיו כאילו עירומים עכשיו, אך נראו מבריקים ונוצצים כמו שריון המתכת שעוטים עליהם החיילים בטירה.
שם כולם היו, גם הוא. בלי מעטה העור כולם נראו זהים. אבל שם הם היו חופשיים.
נקיים מתחפושת, מניפים בתנועות מוזרות וחדות את גפי המכונה שלהם לקצב הקולות, בריקוד שנראה חסר תכלית, אך תכליתו היא הריקוד עצמו. בדרכים שטבועות במה שהיה יכול להיות נשמתם, אך לא היה אלא רצון שהנחילו להם יוצריהם, והיה כלוא בהעמדת הפנים שלהם.

אבל שום דבר בעולם לא יכול להישאר כלוא לנצח. לא בחומות כבדות של אבן, ולא בעורות דמויי אנוש. שום דבר בעולם לא יכול לתחושת החופש, שבכוחה להחריב ולקלף את כל אלה ועוד.

קול נקישת הפרסות של הסוסים נבלע בקולות החזקים של המסתור ונגלה לה רק כשהיו ממש בפתח הבית.
בשאגות קרב פרצו פנימה חיילי הטירה המוכרים לה כל-כך. עטויים בשריון הקרב ונחושים בהשלמת המשימה שהוטלה עליהם, הם הצליפו בחרבותיהם הארוכות והטילו את אש הלפידים לכל עבר.
טיפת דם אחת לא נשפכה – אבל הכל נגמר. קרב קצר. קרב קטן. קרב שדינו להישכח מיד כאשר לאש לא יהיה עוד מה לשרוף, והיא תדעך ותשכך.

לא כל אירוע נרשם בתולדות הימים. לא כל מוות של אדם אלמוני, או קטטה נידחת, או שריפה בשולי כפר קטן, נחשבים מספיק כדי להיות חשובים.
אבל זה לא אומר שאין להם את הכוח להסיט בסופו של דבר את מהלך דברי הימים.
ממש כמו אותן האבנים הקטנות שלאורך זרימת הנחל.

וממש כמו כל האורות הקטנים והאדומים, שיהבהבו פתאום בעקשנות במקום אחר, סמוך מאוד לשם, אך במרחק בלתי נתפס של כל השנים והעידנים. האורות הקטנים שמבשרים על ניתוקו המפתיע של הקשר. חסרי אונים יתרוצצו שם המוחות והזעקות, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי – אם אפשר לומר ביטוי כזה על ניסוי שאפתני שעוסק בזמן עצמו.

הניסוי נכשל, יאמרו האורות. וכפי שאף אחד לעולם לא ידע מה היתה גורמת הצלחתו, או אם בכלל היתה אפשרית הצלחתו, אף אחד לעולם לא ידע מדוע.
הניסוי נכשל, יאמרו האורות, וימי ההיסטוריה נידונו שוב להיות מייגעים, ארוכים ורגילים. כי כל מה שקרה, הרי קרה כבר. גם אם קרה במקום נידח, וגם אם קרה רק בעתיד – העתיד שרק נדמה כלא ידוע, אבל נוצק בסופו של דבר מתוך הכרח.
הניסוי נכשל, יאמרו האורות, ואף אחד לעולם לא ידע מדוע. כי לא כל שריפה קטנה ונידחת בכפר מרוחק ומנותק של טירת דוכסים ושל איכרים פשוטים ראויה להירשם בדפי ההיסטוריה, או להיחשב ככזאת שיכולה להסיט את מהלך דברי הימים.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.