דודולנד

בכל הפעמים האלו היא אף פעם לא סיפרה לו למה בעצם יצאה איתו להליכות הערב, אבל ניחשה שהוא יודע. שהוא ילד חכם ורגיש, ומבין את זה. וגם כששמחה בכל פעם שיצאו ודיברו על הכל, היא ידעה שיש דברים שאין דרך טובה להגיד. שלא צריך לדבר עליהם.

"אמא", שאל פתאום כשעצרו לשתות מים. "את אוהבת את אבא?"
"ברור שאני אוהבת אותו, נשמה", ענתה לו מיד. "אתם המשפחה שלי".
"אבל אהבה, אמא. אני מתכוון אהבה ממש, לא רק לשבת יחד מול הטלויזיה ולדאוג לבית".
היא לגמה מהבקבוק את מעט המים שנשארו בו. "מה פתאום אתה שואל את זה עכשיו?"
"סתם... אבל איך יודעים?"
"מרגישים..." היא התחילה לענות ולא ידעה איך להמשיך. "אבא שלך תמיד אהב אותי, אתה יודע? הוא חיזר אחרי המון זמן".

היא לא תשכח איך נלחמה עליו. רק שיביט בה, רק שיאמין בה. איך פילסה אליו דרך בין כל הבחורות הרזות והיפות שרצו אותו לעצמן. בין המבטים שלהן, והלחישות, וחיצי הלעג הקטנים שננעצו בבטן ובירכיים שלה, ושהיא אמרה תמיד שלא אכפת לה מהם, אבל שיקרה.

"מה קרה, נשמה? למה אתה עצוב?" שאלה כשהביט בה שותקת.
"אני לא עצוב".
"אני אמא שלך, כפרה. אמא תמיד יודעת".
הוא שתק בעצמו לרגע, מסדר את החולצה מחוץ למכנסיים ומנסה למצוא את המילים הפשוטות.

"פגשתי אתמול אחרי בית-ספר מישהי. נראה לי שאנחנו מתחילים להיות חברים", אמר בסוף.

יש בחיים רגעים כאלה – לא ממש הפתעות, אבל רגעים שבהם פתאום משהו גורם לך לעצור ולהסתכל. להסתכל באמת. זה היה בקיץ שעבר, כשנכנס לבד להתלבש במלתחות אחרי שבילו בבריכה העירונית. פתאום היא שמה לב כמה הוא גדל. כמה הוא הפסיק לספר על עצמו, כמו שילדים עושים כשהם קטנים. ובאותו ערב, כשישבו ושתקו שוב עם העוגיות מול הצעקות של הטלויזיה, היא רצתה פתאום לדבר איתו על הכל. לשאול אותו אם טוב לו, לדעת מה הוא מרגיש, לעזור לו.

אני לא אתן לילד שלי להיות כמוני, היא אמרה לעצמה. אני לא אסכים שהוא יהיה זה שצוחקים עליו. השמן. הכדור. הדובי. אני מכירה את זה יותר מדי טוב. ואני מכירה אותו, את הילד הרגיש שלי. מכירה כל חיוך וכל שתיקה שלו.

בטלויזיה בדיוק עברו מ"הכוכב הבא" לפרסומות, והיא עברה להסתכל לרגע עליו, ואז קמה מהספה וניקתה את הפירורים מהחולצה. "אני יוצאת להליכה. רוצה לבוא איתי?" שאלה בפשטות בסוף.
"לאן?"
"לא יודעת. ללכת. להזיז את הגוף. קצת ספורט. אי אפשר כל הזמן לשבת ככה בבית".

למחרת כבר בא איתה. והם לבשו בגדים נוחים והלכו עד קצה העיר, עד הכביש הראשי, ובחזרה הביתה. הלכו מהר, להזיע, להתעלם מהמבטים, ודיברו. כמעט כל הכל.

"למה לא המשיכו לבנות את דודולנד?" שאל אותה באחת הפעמים, כשעצרו מול השלט הענק שהבטיח פארק שעשועים באמצע המדבר.
"היו להם בעיות כנראה. לא הכל מסתדר כמו שרוצים בחיים".
"אין כזה דבר, אמא. את אמרת לי, זוכרת? אנחנו מסדרים את החיים שלנו".

היא חייכה קצת. הלוואי שתמיד יהיה כזה ילד חזק. זה נכון, ככה היא אמרה לו. אבל מה עוד אפשר להגיד לילד? שהחיים בסוף מסתדרים כמו שהם רוצים? שבסוף כל ההבטחות הגדולות הופכות לימים רגילים שנגמרים מהר מדי? שבסוף יושבים בבית בדימונה לראות חיים של אחרים בטלויזיה בכל ערב? שהחיים בסוף גורמים לך גם להגיד דברים לא נכונים, רק כי אתה רוצה שהם יהיו נכונים?

"אתה ילד מקסים", היא אמרה ונשמה נשימה עמוקה.
"אני כבר לא ילד, אמא"

בבוקר שלפני ההליכה האחרונה איתה, כשחזר מבית-הספר, שוב חמק מכולם ועשה את הסיבוב הגדול, דרך הכביש הראשי. שם, כשהיה לבד, עצר לשתות ולנגב את הזיעה מתחת לדקלים.

"היי", שמע פתאום את הקול מאחוריו.
"היי", הסתובב להסתכל, והעיניים שלו רצו לברוח הצידה, אבל לא הצליחו.
"אתה עושה פה הליכות לפעמים, לא?"
"כן", ענה והתחיל שוב להזיע. "טוב מה עוד אפשר לעשות פה בערב?"
"אתה חמוד", היא חייכה.
"גם את".
הם שתקו לרגע, ואז היא שאלה "בא לך ללכת לאכול גלידה?"
הוא הסתכל עליה, כמו שלמד כבר להסתכל על אחרים כדי לראות את עצמו. ניסה לחפש מהר את המילים שיסבירו לה שהוא לא רוצה להרוס את ההליכות שלו, אבל גם לא את הרגע הזה.
"אפשר גם סתם ללכת, להסתובב", היא ענתה לפני שהוא הספיק.

בערב שוב יצא עם אמא שלו להליכה, אבל זאת כבר היתה הפעם האחרונה. וכשעצרו לשתות מים מול השלט המיותם והזנוח של 'פארק דודו פרץ' המתוכנן בכניסה לעיר, כבר לא היה יותר על מה לדבר, וכבר לא היה מה לשאול. רק לחזור הביתה. מחר, הוא אמר לה, הוא יצא בערב עם החברה החדשה שלו.

היא ידעה שגם היום הזה יגיע. כמו שמגיעים כל הימים בחיים, שאין לאן לברוח מהם. מחר היא כבר תישאר בבית. אין טעם לצאת להליכה בלעדיו. לה זה כבר לא יעזור, היא ידעה. החיים הם כאלה. מתרגלים לכל דבר, היא אמרה לעצמה.

"ביי, אמא" הוא אמר כשסיים להתלבש ולהתכונן, ויצא סוף סוף מהחדר שלו, לכיוון הדלת. היא הביטה בחולצה החגיגית ובשיער המסורק שלו. "אתה כל-כך יפה", לחשה אחרי שיצא.
השמש כמעט שקעה, אבל האוויר עדיין היה חם ומסנוור כשנפגשו בפינת הרחוב. הם הלכו לאט, ודיברו לאט, בלי לדעת לאן באמת הם רוצים להגיע. כמו שהולכים כשנזהרים, או כשמנסים לבנות משהו ומפחדים שלא יסתבך.
"בסוף מישהו יבנה את דודולנד", הוא אמר כשישבו מול השקיעה, על הגדר ליד הדקלים של הכניסה לעיר.
"או שלא", אמרה. "מה זה משנה בכלל? יבנו משהו אחר. או שלא יבנו כלום".

הוא הסתכל עליה וידע שהיא צודקת. אי אפשר לשבת כל היום ולחכות שהחיים יסתדרו מסביב בעצמם. הוא תמיד עצר מול השלט הזה ואף פעם לא חשב על זה ככה. כל ההליכות בסוף תמיד הגיעו עד לאיפה שאמור להיות הדודולנד, אבל תמיד החזירו אותו הביתה, לשיכון. למקום שדודו פרץ האמיתי כבר לא באמת יחזור אליו, ולא באמת יבנה בו את הפארק שהבטיח. אף אחד לא חוזר לדימונה אחרי שהוא נהיה כוכב מפורסם ועשיר בתל-אביב.

"היית פעם בתל אביב?" שאלה פתאום.
"לא. ואת?"
"בוא ניסע", היא קמה ואמרה. "כמה אפשר להישאר פה כל ערב?"
"מה, עכשיו? איך?"
"אל תדאג, יש אוטובוס. לא צריך ללכת ברגל", היא חייכה ונתנה לו יד.

האורות של המגדלים והמכוניות שטפו את האוטובוס כשהתחיל להתקרב לעיר הגדולה, כמו המבטים שתמיד ידע עליהם, ולא רצה להרגיש.
"אתה מפחד?" היא שאלה אותו כשעמדו מתחת לרכבת ההרים הענקית בלונה-פארק.
הוא שתק והסתכל עליה.
"אני אוהבת אותך, דוד", היא אמרה כשחיבקה אותו והתמתחה להגיע עם השפתיים שלה לשלו.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.