מסיבת עירום

ברגע הראשון, כשגידי אמר לי בטלפון שזאת תהיה 'מסיבת עירום', חשבתי שהוא צוחק עלי.
אבל ככל שהמשיכה השיחה המוזרה הזאת הוא המשיך להתפלסף לי עוד על איך שזה משחרר את הנפש, ושזה המצב הכי טבעי של האדם, ושצריך לשכוח את החטא הקדמון ולא להסתתר מאחורי בגדים כדי שנוכל להיות אנחנו עצמנו. ובכל הזמן הזה שהוא נאם שם, כל מה שהצלחתי לשמוע זה את עצמי חושב 'מה הקשר בין האנשים האלה מקורס תיכנות בצבא לבין עירום?' ו-'מה זה בכלל מסיבת עירום?'.

נו מילא. אם כל החבר'ה חזרו מהודו עכשיו עם הקטע של עירום ושחרור הנפש, אז שיהיה. חוץ מזה, גידי אמר לי שכולם כבר הסכימו לבוא, ולי בעצם חשוב רק לפגוש את כולם כמו בכל שנה – שיהיה עם בגדים או בלי. ולמרות שאחר-כך, כשחשבתי על זה יותר, כבר האמנתי פחות שזה באמת הולך לקרות, די נהניתי לחשוב על רחלי וטלי יושבות לידי עירומות. היו עוד כמה בחורות שלא הייתי מתנגד לראות בעירום. על יאן השמן הייתי בטח מוותר, אבל אין ברירה.

בגלל ה-'נורמות המוטעות של החברה המודרנית', כמו שגידי טען, כמעט בהתנצלות, באנו למסיבה לבושים, ורק שם - בבית של יאן - היה לכל אחד חדר התפשטות משלו. כשאני הגעתי כמעט כולם היו שם כבר, ובעצם חיכינו רק לנאוה. בינתיים ישבנו לבושים והתעסקנו בשיחות הטיפשיות של 'איפה אתה עכשיו' ו'מה אתה עושה'. אם זה היה תלוי בי, ולמרות כל הפנטזיות המסקרנות, הייתי ממשיך את הערב ככה. כל שנה זה עובד, ופתאום אנחנו צריכים להתפשט כדי 'להיות אנחנו'? בולשיט הודי. את חוט המחשבות הצדקני הזה קטעו רחלי וטלי בוידוי חושפני על חייהן כזוג לסבי, כמו שכולם בעצם כבר ידעו, אבל הקפידו להיות מופתעים. לטובה, כמובן, כי איזה יופי זה להיות חופשיות וגלויות ויפות כאלו, ולהרוג את הסיכוי לכל אלה שפינטזו עליהן. למרות שפנטזיות לא מתות, הן רק מתחלפות.

אחרי כמה דקות נאוה הגיעה. היא נראתה טוב. הרבה יותר טוב מלפני שנה, ובטח שיותר טוב מאיך שהיא היתה בקורס. 'היא הולכת ומשתבחת עם השנים', אמרתי לעצמי בזמן שכל אחד בתורו זרק איזו הערה שנונה על זה שהיא לא הגיעה בזמן. נאוה ספגה את כל ההערות בחיוך מנומס, והכניסה את העוגה שהיא הביאה למקרר. ואז גידי אמר "טוב, אז כולם פה...", שזאת דרך די מתחמקת להגיד את מה שהוא בעצם רצה להגיד. 'אולי בלי בגדים הוא יהיה יותר גלוי', חשבתי לעצמי, ועדיין לא האמנתי שזה הולך לקרות. נכנסנו לחדרים נפרדים בוילה הענקית של יאן. רחלי וטלי אמרו שלהן מספיק רק חדר אחד וכולם צחקו, חוץ מנאוה שהגיעה מאוחר וקלטה את הענין רק אחרי כמה שניות. היא חייכה חיוך ביישני והסתכלה עלי. אולי היא רצתה להגיד משהו ולא הספיקה.

בתוך החדר, לבד, פתאום היה שקט, מה שרק הגביר אצלי את המחשבות. אם הם סתם עובדים עלי? אם בסוף רק אני אצא החוצה עירום? זאת תהיה הפדיחה של החיים שלי. וגם אם לא, חברים קרובים, אבל יש גבול. לא שיש לי במה להתבייש, אבל גם אם כולם יהיו עירומים זה יהיה די מביך. להסתכל על רחלי וטלי שיושבות מחובקות וערומות, ונאוה שנראית לא רע בכלל, וכל השאר...

כשיצאתי כמעט כולם היו כבר בחוץ. הם התפשטו יותר מהר ממה שאני התפלספתי על העניין עם עצמי. עמדנו ככה שניה או שתיים, כשאני לבוש והם עירומים. בשניה הזאת הצלחתי לראות שלנאוה יש נקודת חן על השד השמאלי, לרחלי יש קעקוע בצורת עלה מריחואנה בדיוק מתחת לפופיק, וטלי שהחזיקה לה את היד גילחה את כל השערות שם למטה. היא נראתה כמו ילדה בת חמש עשרה. אחרי שניית החסד הזאת כולם קלטו מה קורה ורצו בחזרה לחדרים. ברגע הראשון חשבתי שצדקתי. איך הייתי יכול לשבת עם כל הבנות העירומות האלו ולהישאר אדיש? זה טוב בשביל ההודים אולי. אחר כך נשארנו רק גידי ואני, עומדים אחד מול השני, גידי עירום ואני לבוש. גידי אמר לי שהרסתי הכל ושהיתה יכולה להיות חוויה מעניינת, וחבל. "מצטער", אמרתי והלכתי הביתה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.