גולם

ואתה יושב שם, מוקף בכל אלה שאוהבים אותך, אלה שהולכים בשבילך, במקומך, ומדברים את הניחושים שלהם את מה שאתה רוצה להגיד ולא יכול. רק העיניים שלך זזות, מנסות לאמץ את נקודות המבט שהיו להן פעם. מילולית. נקודות מבט של מי שיכול לזוז.


ובפעם האחרונה שדיברת איתה רבתם. כעסת עליה באמת, וככה הלכתם לישון, כל אחד בכעס שלו. עכשיו מאחורי העיניים האלו שלך אתה כל הזמן שואל אם היא בכלל זוכרת את זה, כמוך. אולי היא שכחה – יש לה כל כך הרבה דברים לדאוג להם עכשיו, בעיקר בגללך, ומה שיש לך זה רק את הראש שנשאר עובד. הראש שנשאר לזכור את הרגע האיום ההוא. אבל היא בטוח זוכרת. זה מה שישאר לה ממך. איש כועס וצועק, ואז שותק לנצח. איזה אסון. איזה ייאוש.

והם מדברים סביבך. כאילו איתך, כאילו על הדברים שאתה היית רוצה לדבר איתם, אבל אין להם מושג מה היית רוצה. אתה סולח. הם לא יכולים לנחש, כבר הבנת את זה והפסקת לנסות. הם סביבך, והכיסא שלך הוא שולחן הסלון שלהם. לפחות אתה רואה אנשים. אתה שומע עוד מילים חוץ מאלו שכלואות בראש שלך. זה משמח.


ואתה זוכר, כשיכולת לדבר, לא סמכת כמעט על אף אחד. בטח לא על זרים. בטח לא על הצעות שאמורות להיות מפתות. פעם התקשר אליך איזה נציג מכירות של ביטוח חיים, ניסה למכור לך איזו פוליסה של תאונות אישיות או אובדן כושר עבודה. שאלת אותו מה הקץ'. מה החסרון בהצעה שלו. הוא כמובן לא ידע לענות, כי לא הכינו אותו לזה. אצל אנשי מכירות הכל תמיד מושלם. אין חסרונות, אין תנאים ששותקים בין אותיות קטנות. תחפש את הקץ' ותגיד לי, אמרת לו. תברר. הוא גימגם משהו על התשלום ומיד אמר שכמובן שכל דבר כרוך בתשלום, והבטיח שזה הכי זול בשוק. לא, זה לא נחשב. הנה, אמרת לו, לקחת חסרון, שממילא הוא לא חסרון, וכמו איש מכירות מיומן הפכת אותו מיד ליתרון.
איפה הקץ'.
בסוף הוא הבין שהוא מבזבז את הזמן. שאתה לא תקנה ממנו כלום. וחבל, כי זה לא מה שרצית שהוא יבין.
אבל לא היית קונה ממנו כלום בכל מקרה. לא סמכת על אף אחד. בטח לא על אנשי מכירות. בטח לא על כאלה שמציעים לך הצעות בטלפון.

אלה היו הרגעים הגדולים שלך. לנצח אנשים דרך מילים. לפעור את החור הגדול בשלמות שהם רוצים להפגין. אתה לרגע לא מצטער על זה. לא קנית את הביטוח, אבל קנית משהו אחר. את הביטחון שלך, את היכולת להוכיח לעצמך שוב שאתה יותר חכם מכולם.

רק עליה אתה מצטער. עכשיו היא צריכה לראות אותך בבושתך, ובשתיקתך. לעסות את השרירים חסרי הסיכוי שלך, כאילו יש בזה טעם. לקרוא לך את העיתון בבוקר, עם כל השקרים שבו, כדי לשכוח את האמת. לשכוח שלפני רגע, לפני שבוע, לפני שנה, רבת איתה.


וכשהרופא נכנס בבוקר אתה משתדל לחייך, גם אם לא יכולים לראות את זה. בעיקר בשבילה, לא בשבילו. הוא שוב יספר על איזה מחקר חדש. תמיד יש מחקר חדש. שוב יקח אותך לאיזה מיפוי או צילום או נסיון נפסד לראות מה מתחולל בתוך הראש הזה שלך. ושוב הוא יגיד כל מיני דברים, ושוב המילים שלו רדודות וקצרות. אין לו באמת מה להגיד. הוא רק עושה את העבודה שלו, אין לך מה לכעוס. לפחות הוא לא מנסה למכור לך כלום. חוץ מהקץ'. אתה כלוא בכיסא הזה, במיטה שלך, בראש שלך, במגע הידיים שלה. אתה חסר סיכוי. אתה מת, ורק המחשבות שלך ממשיכות לחיות. אולי ככה נראה העולם הבא.

האיש עם החליפה מהנהן כשהרופאים מסבירים לו את כל מה שהם לא יודעים. הוא מסתכל עליך ורואה בך משהו אחר. אולי אנשים אחרים שהוא פגש, אולי רק קרא עליהם, אולי רואה בך את הזדמנות חייו. הוא יכול דרכך להפוך את חייו למשהו יותר טוב.
יש טיפול חדשני, הוא מספר. ניסוי. זה יקח זמן, אין הבטחה לשום דבר. אתה כבר שבעת מהבטחות, כבר לא מאמין, כמו שאף פעם לא האמנת. אבל הוא לא רוצה אותך עכשיו, הוא יבקש לדבר איתה, לקבל את הסכמתה.
ואתה רוצה לקחת אותה לצד ולהגיד לה שאי אפשר להאמין לאנשים כאלה, אבל הנה, היא גם מסתכלת עליך, וגם היא רואה בך משהו אחר. עכשיו תור הרופאים להנהן ברצינות.


ובדרך אל מכונת הדימוי, הדרך שאותה אתה מכיר כבר כמו שפעם הכרת את השביל שכבשו הרגליים שלך בכל יום בדרך הביתה, אתה מתגלגל ומביט למעלה. הנה שוב הסדר המדויק של השלטים התלויים על התקרה. מיון, רנטגן, קפיטריה, אסור לעשן, מעליות, אגף 2, יציאת חירום, מחסן. המיטה אף פעם לא עוצרת.
היה לילה אחד שהיא לא הרגישה טוב. אתה כל פעם נזכר איך נסעת במהירות ברחובות הריקים והחשוכים, הלב שלך פועם כל כך הרבה, גם בשבילה. ואתה חסר אונים כשהם גוררים אותה מבדיקה לבדיקה, ובמיוחד בדקות ההמתנה הארוכות שממלאות את החללים שבין הבדיקות האלו. איך אתה מחליף את הבעת פניך בין חוסר האונים הרעב לכל פיסת מידע, לבין הכעס וחוסר האמון במערכת הגדולה שהופכת אותה לעוד מספר בתור. עוד מספר שממתין עם מספרים כואבים אחרים, ובעיניך יש רק את הכאב שלה.
בסוף היא קיבלה תרופה. קיבלה תרופה ונחה, ואתה הסתובבת סביבה, מחכה שכל זה יעבור. שהחיים יחזרו הביתה. שתוכלו שוב לדבר על הדברים הקטנים והלא חשובים ההם.

אתה אף פעם לא יודע על מה אתה צריך לחשוב כשהם מצלמים. איך יקבלו הצבעים שעל המסך שלהם משמעות. אלה הצבעים של הכריכות על המדף. המילים מתחבאות בפנים, והיד שלך כבר לא יכולה לשלוף אותן משם כמו פעם. כמו שפעם היית פותח ומראה לה.

והיום גם הוא שם, האיש עם החליפה. גם הוא מנסה לראות משהו בין הכתמים הצבעוניים של מפת המוח שלך. מדי פעם הוא מצביע על המסך ואומר משהו לרופאים. אתה לא יכול לשמוע, וממילא גם לא היית מבין עד הסוף. אתה מסתכל עליה, וכל מה שאתה רואה בה זה שוב את הרגע ההוא, הרגע האחרון שלכם, הרגע שבו רבתם.

גם בדרך חזרה אין תשובות. מחסן, יציאת חירום, אגף 2, מעליות, אסור לעשן, קפיטריה, רנטגן, מיון. ושוב החלון שלך, מול האור של השמש, מול מנחת המסוקים. אתה מחשב את הזמן שלך כאן, סופר את הימים, ואת המסוקים שעדיין לא ראית אף אחד מהם נוחת כאן. עכשיו הזמן לשתוק ביחד. היא בטח חושבת על מה שהם אמרו לה, הרופאים והאיש עם החליפה. לא, היא לא יכולה לשמוע אותך. גם אם תצעק זה יישאר אצלך.
אבל אתה לא רוצה לצעוק יותר. עייפת מהצעקות. היית פשוט לוקח אותה לצד ומסביר לה. אף פעם לא אהבת אנשים עם חליפות והבטחות. הם תמיד מוכרים משהו, וזה תמיד לא הדבר שאתה צריך לקנות.

בספרים יש תמיד פתרון. תמיד מוצאים את התרופה, תמיד הכל מסתבך רק כדי להסתדר בסוף. אתה זוכר איך פעם היא בכתה מסיפור שסיפרת לה. הסיפור לא היה מוצלח. היא המשיכה לבכות גם כשהוא הסתיים, וגם אחרי שהסברת לה. הבטחת שהוא לא יהיה שם יותר. שתיקח אותו משם ותשכחו אותו. עבר הרבה זמן מאז. הבכי שלה נעלם, והתחלף בבכי אחר. אבל למרות שרצית, הסיפור לא נעלם. אתה יודע את זה. גם מתחת לכל הסיפורים האחרים וכל הפתרונות שהם נתנו, תמיד הוא נשאר, זועק את הבכי שלו.


ומחר יתחיל הטיפול החדשני. היא חתמה על הטפסים. אולי האיש עם החליפה צדק. אולי הכל יסתדר. אולי תוכל לזוז. אולי תוכל סוף סוף לבקש סליחה. אולי היא תוכל סוף סוף ללכת בלי להרגיש שהיא משאירה מאחוריה משהו. רצית להגיד לה לא להאמין לאף אחד, גם לא לכל הסיפורים עם הסוף הטוב. רצית לראות שמשהו ממך נשאר בה, מכל מה שאמרת לה תמיד. מאיך שהיית. אבל היא חתמה על הטפסים, ומחר שוב יקחו אותך אל החדר עם המסך הצבעוני, בדרך רצופת הדמעות. ורצית שהיא תשכח. ורצית שהיא לא תישאר כלואה בתוך המילים שלך. ורצית לשכוח בעצמך. ששניכם לא תזכרו. להצליח ללכת שוב, רק כדי להישאר באותו מקום. רק לתת למילים לצאת ולברוח כבר.
רק להצליח לישון בשקט. רק לכבוש שוב את ההר. את ימי השתיקה. רק להשתחרר, גולם.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.