רואה דברים קצת אחרת

כל המחשבות האלו עברו בראשה בזמן סיגריה אחת. סיגריה אחת וחצי קפוצ'ינו, כשהוא מחזיק את היד שלה, שפתאום נראתה לה שוב קטנה.
היא מסתכלת מדי פעם על כפות הידיים שלה. לפעמים הן נראות לה גדולות ולפעמים קטנות. היא לא מבינה איך זה קורה, ואם זה אמיתי או רק בדמיון שלה, ולכן היא עושה את הבדיקות האלו רק כשהיא לבד.

היה קריר באותו ערב, והקפה, כמו הסיגריה וכמו היד שלו, לא חימם. זאת טעות נפוצה של אנשים שלא מעשנים לחשוב שסיגריה, בגלל שהיא בוערת קצת בקצה, יכולה לחמם. גם אהבה היא כזאת לפעמים. בוערת בקצה ומחממת רק את המחשבות של מי שאין לו.

כל המחשבות האלו עברו אצלה בגלל הילדה הקטנה ההיא, שעמדה מתחת לגגון של בית הקפה. כשהתחיל הטיפטוף סבתא שלה אמרה לה "תכנסי פה! תחכי פה!", והילדה נכנסה אל מתחת לגגון, ממש ליד השולחן שלהם וחיכתה בזמן שסבתא שלה ניסתה לעצור מונית.

הסבתא היתה אשה פשוטה ועייפה. הילדה לא נראתה פשוטה וגם לא מאוד עייפה. היא נראתה ילדה חכמה, ולא בגלל המשקפיים הגדולים שלה. היא נראתה כמו ילדה שהחיים שלה לא קלים, כמו החיים של סבתא שלה, וככה זה, ואין מה לעשות.

ההורים שלה אף פעם לא דיברו אליה ככה. תמיד ליטפו, ואהבו, ונתנו הכל. אף פעם לא הרגישה שהחיים שלהם קשים, אולי כי החיים שלהם לא היו קשים. לפחות עד שהחליטה לצאת משם.

היא חייכה אל הילדה אבל הילדה לא חייכה בחזרה. עיניה התחבאו מאחורי העדשות העבות של המשקפיים, מתרוצצות לפה ולשם, מחפשות עוד קצת אור. הסבתא שלה עצרה מונית אחרי מונית, ניסתה להתמקח קצת על המחיר עם הנהגים שבמבט אחד היו יכולים לספר מי היא. אבל הנהגים לא ראו את הילדה עם המשקפיים שמחכה מתחת לגגון, וכל הסיפורים שלהם לא היו אמיתיים.

היא רצתה לשאול את הילדה בת כמה היא, אבל בעצם ידעה את התשובה פחות או יותר. היא גם לא רצתה שהילדה תשאל אותה בחזרה. בעצם כן רצתה. לפעמים היא שוכחת.

בסוף הגיעה הסבתא להסכמה עם איזה נהג וצעקה שוב לילדה "יאללה בואי כנסי. כנסי פה!". הילדה שרואה את הדברים קצת אחרת נדחקה לספסל האחורי של המונית, הנהג הפעיל מגבים ומונה והם נסעו משם.

כל המחשבות האלו עברו בראשה בכמה דקות קרות של ערב, בבית קפה, כשהוא, כובש ואוהב כמו תמיד, ממשיך לאחוז בידה ולשאול אותה שאלות על בית ספר ועל הטיול של הצופים, ועל כל מה שהוא מנסה לשמר בה, והיא מנסה לברוח ממנו.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.