טעם נרכש

אחרי הצהריים נפרדנו סופית. הכנסתי את מעט הבגדים האחרונים שעדיין היו בארון לתוך התיק השחור, זרקתי עוד מבט אחרון אל מדף הספרים הריק שהשארתי בדירה שהכילה פעם את חיינו המשותפים, ויצאתי. היא כבר לא היתה בבית. כשהיא תחזור בערב כבר לא אהיה שם.
הדירה ששכרתי היתה ריקה כמעט לגמרי. ריח הצבע הטרי שמרחתי על הקירות בבוקר עדיין אפף אותה, וגם הכיסא הבודד שנשאר שם לא היה נוח לישיבה. כיסא בר כזה, מעץ. גבוה ומלא בכתמי צבע, ועליו סמרטוט מקומט ששימש אותי לנקיון. יום אחד אני אצבע את הכיסא הזה, וארפד את המושב שלו בבד קטיפה בצבע בורדו, והוא יהיה הכיסא הכי יפה בעולם.
בינתיים הנחתי את התיק על הריצפה של חדר השינה, ליד המזרן, והסתכלתי מסביב, באותו מבט מלא תוכניות ותיכנונים שאימצתי מאז שחתמתי על חוזה השכירות בשבוע הקודם. ניגשתי למקרר ושתיתי מים ישר מהבקבוק הקר הבודד שהיה שם, והדלקתי סיגריה.

בערב נסעתי לתל־אביב. "וויסקי", אמרתי בפשטות לברמן ב"פנדורה". וויסקי, כמו בסרטים, לבד על הבר, ושיהיה וויסקי טוב. סינגל כזה. עם טעם מעושן. בלי קרח. משהו שלא שותים בבית. משהו שמחליק בגרון את השילוב המדוייק של חגיגה ושל שיכחה.
"אתה רוצה משהו באמת מיוחד?" הוא שאל אותי בחיוך, והתמתח להוציא בקבוק מאחד המדפים היותר גבוהים. על התחתית הלבנה של נייר התחרה הוא הניח כוסית לואו-בול מבריקה ונקיה, ומזג לתוכה את המשקה המוזהב. ואז מזג בכוס שוט גם קצת בשבילו. "לחיים", חייך ושתה, ואז פנה משם והשאיר אותי לבד.
האלכוהול שרף לי את הגרון כשבלעתי בזהירות את הלגימה הראשונה. אף־פעם לא שתיתי וויסקי. זאת הפעם הראשונה שלי, אז מבחינתי כולם אותו הדבר. ובכל זאת רציתי משהו טוב. איכותי. נחשב. שתיתי לאט, מנסה לא להסגיר את חוסר הנסיון שלי, ואת הצמרמורת שירדה מהפנים שלי בלי מעצורים למטה, אל הרגליים שחיפשו כל הזמן את התנוחה הנכונה יותר על הכיסא.
הרמתי את הראש והסתכלתי מסביב, לבחון את המקום, אבל שזה יראה כמו שמסתכלים על בית מוכר. היה עדיין מוקדם מדי. רק אני הייתי שם, והברמן, ושתי הבחורות בקצה השני של הבר. הן שתו משהו צבעוני בכוסות גבוהות. משהו ששותות בחורות כמוהן, בנות עשרים. דיברו וציחקקו מדי פעם, ואני התעקשתי לחייך רק באופן מרומז כזה כשהסתכלתי עליהן. ללגום מהוויסקי שלי, להקפיד על קיפול האצבעות מסביב לכוס, ולא להתחיל עם אף אחת מהן. המקום שלי בפינה התאים בדיוק. להיות זה שמפתה דרך המסתוריות והביטחון שלו.

שעה וחצי בערך שתיתי את הוויסקי הזה. בלגימות קטנות וזהירות, בשיכלול המבטים של החיים החדשים שלי. בינתיים הפאב התמלא באנשים שרגילים להיות שם כל ערב, ובטח רצו את המקום שלי, שתפסתי להם. הבחורות קמו והלכו, ואני הרמתי את הכוס ללגום עוד קצת כשאני מלווה אותן במבט שרק מזיז את העיניים ולא את הראש. הכוס היתה ריקה, אבל כבר הרמתי אותה, אז המשכתי בטבעיות את התנועה ולגמתי ממנה את האוויר כאילו זאת הלגימה האחרונה שנשארה שם. "כמה אני משלם?" שאלתי את הברמן והוצאתי את הארנק מהכיס.
הוא חייך והניח ליד הכוס הריקה שלי את החשבון. זה היה יקר. מאוד יקר. הרבה יותר יקר ממה שחשבתי. אבל הגשתי לו את כרטיס האשראי באדישות, חתמתי על הקבלה, ואפילו השארתי טיפ.

בבוקר מצאתי את הפתק המקומט בכיס של המכנסיים. מתחת ללוגו הקשוח של "פאנדורה" הופיעו בכתב ידו של הברמן המילים "לינבראק סינגל 21 פרייבט ריזרב". הוויסקי הראשון שלי. מתחת היה הסכום. 110. מה היה שם שעלה כל־כך הרבה? למה לא שאלתי מראש מה המחיר? למה לא חיפשתי בתפריט? מאיפה בא לי ה"וויסקי. משהו מיוחד" הזה שזרקתי ככה לברמן מול חיוך המלכודת שלו?

"לינבראק פרייבט ריזרב???" נדהם המוכר בחנות המשקאות. "אתה בטוח?"
"זה מה ששתיתי אתמול", אמרתי לו.
"אתה יודע מה זה לינבראק פרייבט ריזרב?"
"וויסקי", עניתי, ובעצם שאלתי.
"אין את זה בארץ", הוא פסק. "זה כל בקבוק ממוספר וחתום. זה וויסקי נורא יקר", הוא אמר כשמזג לנו שתי כוסות של קפה שחור.
"אני יודע", אמרתי, מנסה עדיין להישמע כאילו תיכננתי את זה.

"זה סקוטי. מאיזור ספייסייד", הוא הסביר לי מתחת לשפם שלו. "זה סינגל מאלט שמכינים עם מים ממעיין טרבור-ריי. זה משהו של אספנים. מזקקים אותו בדוד נחושת בן 200 שנה, אחר כך הוא מיושן 5 שנים בחביות שהיה בהן רום, ואז 6 שנים בחביות של בורבון, עוד 5 שנים בחביות שרי, ואז עוד 6 שנים בחביות חדשות מעץ אלון גלסדרום".
"מה שאמרת יוצא 22 שנה, לא 21".
הוא חייך. "כן, זה קטע כזה".
"חבל שהברמן אתמול לא הסביר לי את כל זה", אמרתי. "הייתי יודע להנות יותר".
"כן אבל בטח לא היית מזמין את זה אם היית יודע", הוא אמר. "אתה רוצה עוד קפה?"

יצאתי החוצה, ועצרתי רגע להסתכל על המרכז המסחרי האפור והמכוער שהקיף את החנות. ארגזים של בירה גולדסטאר נחו באי-סדר ליד הדלת, והריחות של האשפה והסולר השרוף ממערבל הבטון שעבד ממול התערבבו ופרעו את הזכרונות של הוויסקי מאתמול ושל הקפה השחור מלפני רגע.
נכנסתי בצעדים נחרצים לקיוסק. "בוקר טוב, חמודה" אמרתי בחיוך. "תני נובלס בבקשה".
"עוד משהו?", שאלה בעיניים נוצצות המוכרת עם המסטיק והלק האדום על הציפורניים, כשנעמדה על קצות האצבעות להגיע למדף מאחוריה וחשפה בטן עם סימני מתיחה.
"מה את מציעה?" שאלתי והוצאתי את הארנק מהכיס.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.