שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

זה מה שיש

היא כבר הבינה שהוא בוגד בה. יותר מדי חיוכי צהריים היו לו. לפעמים אפילו עד הערב.
בבוקר היא החליטה לעקוב אחריו. אבל היא לא ידעה איך עושים את זה. היא יצאה מהבית כשראתה מהחלון שהוא נעלם מעבר לפינת הרחוב, והלכה אחריו בלי לדעת לאן. בדרך התעייפה וישבה על הספסל לנוח. הרגליים שלה כאבו כמו בכל ערב, אפילו שהיה בוקר.

כשהגיעה סוף סוף לכניסה לקופת החולים הוא בדיוק יצא משם. הפנים שלו אמרו הכל. החיוך הזה, שהתחלף בהפתעה גמורה. כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
"הכל בסדר?" שאל.
"איפה היית?"
"כאן, בקופת חולים. מה קרה?"
"אתה כל הזמן בסידורים וקופת חולים. כל בוקר. מה זה?"
"אנחנו בני שמונים וחמש" הוא אמר ברוגע. "זה מה שיש. זה מה שעושים בגילנו".
"יש לך מישהי. אני יודעת שיש. אני יודעת שאתה הולך אליה כל בוקר. מה זה?"

יש לו מישהי. בגיל שמונים וחמש יש לו מישהי, וכל הסידורים וקופות החולים לא יצליחו להסתיר את זה ממנה. וגם הוא יודע את זה.
יש לו מישהי, והיא נפגשת איתו כל בוקר כמעט. והיא צעירה, ומחייכת, ותמיד יש לה שמלות יפות, אבל זה לא חשוב. הוא לא מסתכל על השמלות. הוא מסתכל רק על החיוך הזה הכובש, ועוצם עיניים, ורואה דברים יפים, כשהיא מספרת לו סיפורים. סיפורים של יופי, ושל אהבה ושל חיים.
"היא מספרת לי סיפורים של אהבה, את מבינה? את מספרת לי כל הזמן רק על מוות. היא צעירה ומחייכת. היא לא צריכה ממני כלום, ואין לה מה לקחת מאחד כמוני. רק את החיוך שלי כשאני מתרגש מהסיפורים היא לוקחת. רק את זה".

בערב לא דיברו עוד. בלילה היא לא ישנה. וכשעלה הבוקר היא הלכה. הרגליים כאבו, אבל הלב כאב יותר. כי הרגליים לא יכולות לנוח, כשבלב יש עוד שאלה גדולה.

וכשהגיעה אל הבית של פגישות הבוקר, אל הבית של המאהב שלה, פרצה השאלה אליו בבכי. "למה אתה מספר לי רק על דמעות ומוות? למה אתה לא מספר לי על אהבה?"

"אנחנו בני שמונים וחמש", הוא אמר לה. "זה מה שיש. אנחנו בני שמונים וחמש. האהבה כבר מתה".