המפלצת שנקראת רייטינג

תמיד זה סיקרן אותי - לקרוא בעיתון את הרייטינג של כל מיני תוכניות טלוויזיה. כל מיני אחוזים גבוהים עם סימני קריאה בסוגריים, שמבטיחים המון כסף לכל הכוכבים שמשיגים אותם. אני זוכר שפתאום חשבתי - איך זה שהרייטינג נקבע לפי סקר טלפוני, אבל אלי אף פעם לא מתקשרים. בהתחלה עוד הייתי ותרן, אבל אחרי עוד כמה סקרים זה התחיל להרגיז אותי. הייתי בודק את הטלפון שלי כמעט כל יום. הוא היה תקין לגמרי. חשבתי שאם הם מגיעים לתוצאה של ארבעים אחוז, למשל, אז אחרי ארבעים סקרים הם יגיעו אלי. ארבעים סקרים עברו, והטלפון שלי נשאר דומם. אחרי שלמדתי סטטיסטיקה הבנתי שהייתי אדיוט. החישוב הזה היה רחוק מאוד מהאמת.

אחר כך עשיתי שיקול הגיוני. מכוני סקרים עובדים בבוקר. גם אני עובד בבוקר. אולי הם מתקשרים אלי ואני לא עונה להם, כי אני לא בבית. התפטרתי מהעבודה. הייתי אפילו שמח - די שנאתי את העבודה הזאת, וחוץ מזה, מה זה עבודה לעומת סיכוי אמיתי להשתתף ברייטינג! הייתי יושב בבית ליד הטלפון ומחכה. בכל פעם שהוא היה מצלצל הייתי מזנק אל השפופרת. הייתי לוקח אותו למקלחת ולשרותים - קניתי טלפון אלחוטי בשביל זה. טלפון אלחוטי עולה די הרבה כסף, אבל העיקר להשתתף ברייטינג.

כל יום שעבר בלי שהתקשרו אלי הרגיז אותי, אבל לא התייאשתי. להפך - כל יום כזה הגביר אצלי את הרצון והמוטיבציה להשתתף ברייטינג. להיות בתמונה, להיות בעיתון, בצורה מסוימת. עשיתי עוד חישוב: אם בכל סקר משתתפים 500 אנשים - לפי מה שכתוב בעיתון - ובהנחה שבכל פעם הם בוחרים אנשים אחרים, אז בארץ יש 4 מיליון איש, ויגיעו אלי מקסימום אחרי 8000 סקרים. אם עושים סקר כל שבוע, 8000 סקרים הם 8000 שבועות, הם 2000 חודשים הם 167 שנים! החישוב הזה הוביל אותי למסקנה די עצובה: גם אם האנשים ברייטינג מאוד הוגנים, ובוחרים 500 אנשים שונים בכל שבוע, יכול להיות שאני אצטרך לחכות 160 שנה בשביל להשתתף. לא האמנתי שהם בוחרים 500 אנשים שונים בכל שבוע, כך שזה יכול לקחת עוד הרבה יותר זמן, וזה יכול גם לא להגיע לעולם!

כדי להגדיל את הסיכוי שלי, התחלתי לרצוח אנשים. הייתי עושה את זה במומחיות רבה. קודם כל הייתי בוחר את הקרבנות ועוקב אחריהם תקופה לא קצרה. הם היו צריכים להיות דומים לי במדגם המייצג של האוכלוסיה הבוגרת בישראל - ואני למדתי סטטיסטיקה. בניתי מדגם מייצג, והייתי רוצח לפי הרשימה שלי. מדי פעם הייתי משפר פה ושם, אבל בסך הכל הייתי מרוצה. הייתי גם רוצח אותם ככה שכמעט בלתי אפשרי לעלות עלי. הייתי מתכנן כל רצח מראש, עד לפרטים הכי קטנים. כל רצח היה רצח מושלם. ילדים לא הייתי רוצח. יש גם רייטינג של ילדים, אבל ממילא לא יתקשרו אלי בשביל זה, וחוץ מזה זה גם קצת לא מוסרי לרצוח ילדים, אפילו אם הם מדגם מייצג, ואפילו אם הם ברייטינג.

אחרי שרצחתי 200 אנשים, שזה פחות מחצי סקר רייטינג, הגיע הטלפון שחיכיתי לו כל כך הרבה. הייתי בשמים. הקול של הטלפנית היה רך ונעים, עצמתי את העיניים בהנאה והקשבתי לה אומרת לאט ובעדינות: "שלום, היינו מאוד מודים לאדוני אם יוכל להקדיש לנו כמה דקות לסקר צפיה...". 'כמה דקות'? את כל החיים שלי, וגם של עוד מאתיים איש, אני מקדיש בשבילכם! אחר כך היא התחילה לשאול את השאלות. אני בטוח שאף פעם היא לא נתקלה במישהו שהיה כל כך שמח לענות לה. כולם בטח מנסים לגמור עם זה מהר. באותו רגע קצת הצטערתי שאין לי טלוויזיה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.