שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

גורדי השחקים של הנפש

בסיכומו של דבר, ניו-יורק היתה לה קשה מדי. אשה כמוה שאינה יודעת למהר היתה יכולה אולי לעצור ולהביט בעיר התוססת הזאת במבט של עוף שבשמים, אבל במירוץ הבלתי פוסק של המחיה הבסיסית ביותר ניצח הכרך הגדול את האשה הקטנה.

כחודש לפני שעזבה את ניו-יורק לתמיד, ולמעשה אחרי שכבר גמלה בלבה ההחלטה, נתקלה בפרסומת הזאת בטלויזיה. האשה בפרסומת, שהיתה יפה ומטופחת ככל כוכבות הפרסומת, פסעה ברחובות האפורים של העיר, מפלסת דרך בין הקהל הממהר, ובהדרגה הפכה הליכתה איטית, עד להילוך איטי של ממש, כמו במשדרי הספורט. וכל האנשים מסביב המשיכו למהר, הרעידו את העיר בצעדיהם הנחושים, בזמן שאותה אישה הביטה לאחור לאט לאט, מחפשת משהו... אבל החיים בניו-יורק אינם פרסומת. למחרת ישבה על ספסל בסנטראל פארק, והביטה בשמש הנעלמת בין גורדי השחקים. שעת ערביים ירדה על העיר, וכל הפרסומות לא יכולות היו לעצור את תחושת החנק שמילאה את האוויר. היא ידעה שהעיר מלאה באנשים שהלילה להם הוא החיים עצמם, והיה זה באותו ערב כשהיא הבינה זאת: היא לעולם לא תהיה מתאימה לחיי העיר הגדולה. היא ניסתה, הו אלוהים עדה שניסתה. מתרוצצת כמו כולם בין עבודות המלצרות ונקיון הדירה מהפיח האינסופי, מנסה את מזלה באינספור הבארים המלאים בגברים שותים ורעבים, מנסה להתנחם בחופש המיתולוגי שעיר זרה וגדולה כל כך יכולה להציע. עוד יום ועוד יום, וחשבה לעיתים שטוב לה. אך עבודתה היתה דחוקה, דירתה היתה קרה, והשתיה בבארים לבדה אינה יכולה לרפא פצעים שבלב. היא שנאה את עצמה בכל בוקר כשהיתה מתעוררת ובמיטתה ריח גבר בעל ידיים חזקות ששוב לא ידע ללטף, מתקלחת במים הקרים, משליכה את המצעים לארון הכביסה ואת עצמה ליום חדש של בדידות. ושנאה את עצמה כשישבה לבדה בכורסה החורקת מחפשת מפלט באינסוף ערוצי טלויזיה, ומרגישה איך לאט לאט לבה מתכווץ, נותן לגורדי השחקים של הנפש לכבוש אותו ולחנוק את חייה בחומות בדידות גבוהות.
וכשישבה שוב בערב בפארק היה לה נוף הבניינים הגבוהים של העיר שמעבר לעצים נופה שלה. פיסת חיים הכלואה בין כתלי יאוש מאיימים, פיסת חיים שחשבה שתעזוב הרחק מאחוריה, מעבר לאוקיינוס, פיסת חיים שנגזר דינה. לבדידות אין גבולות. הבדידות חצתה איתה חצי עולם ונשארה, כמו צל שרודף את ימיה, ומיטה קרה הרודפת את לילותיה.

כהרגלו, בא בעל הבית באותו ערב לפדות את דמי השכירות החודשיים. שאל אם הכל בסדר וענתה שכן. הוא לעולם לא היה יושב. היה מתהלך בבית, בוחן כל פינה ופינה כאילו הוא מחפש משהו שאבד לו. תמיד היה ממהר, והיא היתה מכינה מראש את הסכום המדויק, שלא לעכב אותו חלילה. הוא ספר את השטרות, הרים מבטו לעברה וחייך כפי שידע, בצד הימני של פיו. היא לא ידעה עליו כלום, מלבד שמו ומספר הטלפון שלו. מתוך חצי החיוך הקבוע הזה ניסתה לספר לעצמה עוד משהו אודותיו. הוא היה איש מטופח, בשנות החמישים של חייו. שערו משוך לאחור וגופו רזה. הדיף תמיד ריח של אפטר-שייב ממוצע שלא הצליחה לזהות, ולבש בגדים שעשו מאמצים כבירים להתאים עצמם למידות גופו. באותו ערב, כשחייך אליה את אותו חצי חיוך, הבחינה בקמט שעל מצחו, והתרכזה בו. מבטה בחן את פניו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה. כשהבחינה בו כבר היה קרוב מדי. ידו כבר היתה מונחת על לחיה, אוספת את הדמעה הסוררת שלא הצליחה לחכות עוד כמה דקות. הוא הביט באצבעו הלחה, קרב אותה לפיו ומצץ. היא הביטה בו בפחד. ואז אסף אותה בידיו החזקות והצמיד אותה לגופו. פיה לא מצא אפשרות אחרת מלבד הענות לנשיקתו הארוכה. עיניה נעצמו.