שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,
פורסם בכתב-העת "מוטיב"

ערב

מול הים, בוהה באינסוף - או במה שהוא חשב שנראה כמו האינסוף - הוא ישב. האור האדום שנשבר מהשמש הנמוכה והרחוקה ליטף את פניו. אולי בעצם זו הייתה הרוח המתעוררת של הסתיו. כיסא הפלסטיק של הטיילת לא היה מאוד נוח, אבל הוא לא הרגיש את זה. 'מחר אני אהיה כל כך רחוק מכאן...', הוא התחיל לחשוב.

היא עמדה מולו. היה ברור שהיא הגיעה לשם איכשהו, אבל לו היה נראה שהיא פשוט הופיעה שם פתאום. בתחילה היא הייתה רק צללית, כי השמש הייתה מאחוריה. הרחק מאחוריה. בהדרגה התרגלו אישוניו לחשכה הפתאומית הזו, ודמותה החלה להתבהר, כמו חדר מדרגות חשוך אחרי שנכבה בו האור פתאום. 'כמו פייד-אין בסרט ישן...', הוא ניסה לתקן, אבל היא שוב הפריעה את רצף מחשבותיו.

- "ערב טוב לך"

- "ערב טוב גם לך"

- "אני מפריעה לך?"

- "בכלל לא", הוא אמר והתמקד בפנים שלה. היא הייתה הדבר הכי יפה שהוא ראה אי פעם, למרות שאף פעם לא דמיין אשה יפה באופן שזו שעמדה מולו נראתה. "אפשר לשבת?", שאלה. הוא הפנה את מבטו הצידה, כדי לראות שממש לידו ניצב עוד כיסא פלסטיק לבן. הוא היה מוכן להישבע שלפני כן לא היה שם כיסא חוץ מזה שעליו ישב.

- "מה אתה עושה?", היא שאלה אותו. "אני מלאך", אמר לה, למרות שזה לא היה יכול להסביר כלום. היא לא הרימה גבות בפליאה. היא גם לא אמרה שום דבר. היא הביטה בו לרגע, ואז הפנתה את ראשה והביטה אל האופק הרחוק. גם הוא הביט לשם אז, והם כאילו הביטו באותו דבר, למרות שזה היה האינסוף, והאינסוף הוא לא משהו שאפשר למקד עליו את הראיה.

- "אני נוסע מחר רחוק מכאן", הוא אמר פתאום, והערב שינה את פניו מאדום לשחור. השמש שקעה כבר לגמרי, והחושך התחזק. 'התעצם', ניסה שוב לתקן, וראה אותה מולו. בעצם ראה רק את פניה - גדולים גדולים. 'שוב היא מפריעה לי לחשוב, היפה הזאת...', הצליח להגיד לעצמו. לה הוא אמר פשוט "את יפה מאוד. הכי יפה". הפנים שלה הוארו בצבע סגול חזק מולו. פיה נפתח והיא אמרה: "לא. אני לא הכי יפה. יש יותר יפה".

שניהם שתקו.

'שתיקה לבנה חתכה את הערב האפל...', סינן במחשבתו.

"הרעישה", היא אמרה. "שתיקה לבנה הרעישה את הערב האפל". הוא המשיך להביט בפנים שלה, גדולים וסגולים מולו, מסתירים את הים והשמים. "זה באמת יותר מוצלח. הרעישה. את צודקת", הוא לחש.

שניהם שתקו שוב.

בשתיקה הזאת הוא שמע את גלי הים מתנפצים על החול האדיש. 'אדיש', חשב. 'מדוע אף פעם החול לא מתנפץ אל הים? גרגרי חול עפים באוויר, נשברים אל תוך המים...'

"זה קרה פעם", היא ענתה לו. הוא התרגל כבר להפרעות שלה. היא המשיכה לדבר, והפה הענק שלה, מולו, היה אדום ומלטף. "ראיתי את זה פעם. החול התנפץ אל הים". הוא לא שאל איפה או מתי. הוא ניסה לחשוב מה לענות לה, ניסה לדמיין משהו שייראה כמו חול וים. הפנים שלה הסתירו לו את הים האמיתי שמולו. "למה אתה חושב שזה אמיתי?", שאלה אותו בהתגרות. "אולי גם הים הזה לא אמיתי... אל תיקח שום דבר כמובן מאליו".

"אני לא...", ניסה לענות, וראה את פניה מתקרבות אליו יותר. את הגלים כבר לא שמע. "אתה לא חושב על זה, אבל אתה עושה את זה. כל הזמן אתה עושה את זה", אמרה לו.

שניהם שתקו, אבל הפעם לזמן מאוד קצר.

'דממה כזאת כבר לא...', ניסה לחשוב.

"שקט! אתה מפריע לי לחשוב!", אמרו הפנים הענקיים שמולו.