בית קברות לבובות

הדבר הכי מפחיד הוא להיכנס לבית קברות לבובות בלילה. זה אפילו יותר מפחיד מלהיכנס לבית קברות של בני אדם. יש בבובות משהו מפלצתי, בלתי צפוי ולא מוכר. כשבובה מסתכלת עליך בעיני פלסטיק דוממות ושותקת אתה רועד מפחד. העיניים שלה לא זזות, והפנים שלה קפואות. אתה לא יכול לנחש מה היא חושבת, או מה היא רוצה לעשות. ואז, גם אתה קופא. אתה עומד במקום וגם הפנים שלך חסרות הבעה וחיוורות. אתה הופך לבובה בעצמך. אתה מתחיל לחשוב את המחשבות של הבובה שעומדת מולך. אתה מנסה לברוח, ולא יכול לזוז. אתה יכול למות מפחד, ורק בבוקר יבואו ויקחו אותך לבית הקברות לבני אדם - לאגף המיוחד של אלה שמתו מפחד.

יש בובות שמפחידות גם את הבובות האחרות. הבובות שמתו במפעלי המכוניות מגיעות מרוסקות. אלו הבובות שמתו בתאונות דרכים. לפעמים האנשים במפעל מכניסים משפחה שלמה של בובות - אמא, אבא שני ילדים ותינוק קטן - לתוך מכונית שנוסעת במהירות של 80 קמ"ש ומתרסקת לתוך קיר. כשמגיעה בובת תינוק עם ראש מרוסק, אפילו הבובות של חלונות הראווה מזדעזעות. אבל מיד אחרי שהן אומרות זו לזו 'אוי ואבוי', ו'איזה מסכן', הן ממשיכות לרכל כרגיל. בובות של חלונות ראווה הן יפות מאוד גם כשהן מגיעות לבית הקברות. הן כבר זקנות ומתקלפות, אבל הגוף שלהן חטוב ויפה. גם בובות הגברים של חלונות הראווה נשארים יפים, אבל הם מאוד ביישנים. יש גם בובות צעצוע. בובות שילדות שיחקו בהן פעם. הילדות גדלו וזרקו את הבובות, והבובות נשארו קטנות. גם כאן אף אחד לא שם לב אליהן. בלילה, כשכולם ישנים, אפשר לשמוע אותן בוכות.

כשבייבי הגיע לבית הקברות הוא היה עם סדקים בכל הגוף. היתה לו רק יד אחת - יד ימין, וגם עין שמאל היתה חסרה. במקומה היה חור. בייבי הגיע לבד. בניסוי שבו הוא התרסק לא היו עוד בובות, כי רק בובת התינוק עניינה את האנשים במפעל המכוניות והיה חבל להם סתם לבזבז עוד בובות. נני ניגשה אליו. גם היא היתה קצת שבורה ומאוד עצובה. היא היתה יותר קטנה ממנו. מאחורי הסדקים והשיער הפרוע עדיין אפשר היה להבחין שהיא מאוד יפה. היא התחילה לדבר עם בייבי - רק כדי שהוא לא יהיה לבד. בייבי אמר לה שהיא יפה והיא כמעט בכתה מרוב אושר. היא נזכרה ברייצ'ל, הילדה ששיחקה איתה פעם. רייצ'ל היתה אומרת לה תמיד שהיא יפה. רייצ'ל גם המציאה את השם 'נני'. היא היתה כמו אמא בשבילה - עד שהיא זרקה אותה.

אחרי כמה ימים כבר התחילו הבובות של חלונות הראווה לרכל. נני ובייבי היו ממש זוג. הם היו כל הזמן ביחד. הם היו הבובות הכי מאושרות בבית הקברות. עד לאותו יום נורא.

באותו יום נורא נכנסה פתאום לבית הקברות אשה. אשה בשר ודם, ולא בובה. היא לבשה שימלה שחורה וכובע קש. היא החזיקה תיק עור קטן. בייבי זוכר כל פרט. לפעמים הוא חולם עליה בלילות ומתעורר מפוחד. היא עברה לאט לאט בין כל הבובות והסתכלה על כל אחת מהן. הבובות הסתכלו עליה בחזרה, אבל היא לא פחדה. היא המשיכה ללכת ביניהן. הבובות של חלונות הראווה שמרו על שקט מוחלט. אפשר היה לשמוע את הנעליים של האשה מועכות את העלים היבשים כשהיא הלכה בין הבובות. אפשר היה לשמוע את הרוח מנפנפת את השיער שלה - שיער חי, רך ושחור. כשהיא הגיעה לנני היא עצרה וחייכה. בייבי זוכר את החיוך ההוא כחיוך נבזי במיוחד. החיוך הזה חוזר אליו בסיוטים בלילות. העיניים שלה נצצו. בבית הקברות לבובות אין עיניים נוצצות. העיניים הנוצצות האלו הזכירו לבייבי את העיניים של האנשים במפעל המכוניות לפני שהם שמו אותו במכונית ההיא. בייבי רעד מפחד.

האישה התכופפה והרימה את נני. היא ליטפה את פלומת השיער הפרוע שלה, ואמרה: "נני שלי! זוכרת אותי? אני רייצ'ל! חיפשתי אותך כל כך הרבה זמן! באתי לקחת אותך הביתה!". נני פחדה. האשה הזאת שהחזיקה אותה לא היתה דומה בכלל לילדה ששיחקה בה פעם. היא החזיקה אותה בכוח - כמו שמחזיקים מקל, ולא כמו שמחזיקים מישהו שאוהבים.

הרבה זמן עבר מאז ובייבי עדיין מתגעגע. הבובות של חלונות הראווה מתלחשות, והבובות הגברים של חלונות הראווה ממשיכים לשתוק. רק בלילות, בין השריקות של הרוח בעלים היבשים שעל האדמה בבית הקברות לבובות, אפשר לשמוע את בייבי בוכה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.