"רוז בלנש"

בבוקר קיץ שרבי אחד, כשהתעוררו תושבי תל אביב עמד באויר ריח נעים של בושם. הנשים חדות האבחנה הבינו מיד שזה הריח של "רוז בלנש". בדרך כלל משתדלים תושבי העיר לנשום כמה שפחות, כי האויר מלא בעשן ומחנק, אבל מי שפתח את החלון באותו יום, כדי לתת לריח להיכנס הביתה ולשטוף את החום המעיק, גילה שהאנשים ברחוב הולכים לאט, או עומדים, ולוקחים שאיפות עמוקות.
הגברים שהלכו ברחוב הסתכלו על כל הנשים בתאווה. האשליה היתה מושלמת - כל אחד חשב שהבחורה שהוא רואה מפיצה את הריח הזה, ואם רק עצם את עיניו היה יכול להרגיש אותה מלטפת את גופו. כתבי העיתונות והרדיו נשלחו בדחיפות לברר מה מקור הריח הנפלא, אבל למרות שחיפשו במשך שעות, לא הצליחו למצוא אף משאית מלאה בקבוקי "רוז בלנש" שהתהפכה, או כמו שהם הגדירו את זה: "ריכוז הריח היה קבוע בכל נקודה ונקודה בעיר...".

בצהריים היה כבר חם מאוד, ולמרות שהאנשים הזיעו הם לא הסריחו מזיעה. כל משב רוח קטן הביא איתו את ניחוח האויר המבושם לנחיריים, מה שגרם לאנשים להרגיש כל הזמן כמו אחרי מקלחת טובה ומרעננת. באותה שעה כבר היו כולם די שיכורים מהריח רווי האלכוהול, אבל למרבה ההפתעה לא קרו תאונות. למעשה זה היה יום די שקט ומשעמם ומהדורות החדשות התפנו לטפל בעיקר בבעית הבושם התל-אביבי - עניין שהעלה חיוכים אצל מעט האנשים שעדיין לא חייכו מעצם השהייה של חצי יום בתוך עננת ריח מתוק.
בערב ישבו כולם בטיילת, או סתם במרפסת, אכלו אבטיח קר ונשמו לכל האורך והרוחב של הריאות שלהם. אף אחד לא העז לעשן, ובלילה, כשכולם עשו אהבה, הם לא הריחו את הריחות הרגילים של בני הזוג, אפילו שהיו קרובים מאוד אליהם. הם הריחו רק "רוז בלנש", והלכו לישון עם חיוך של תינוק.

גם למחרת לא נעלם הריח, ואפילו לא נחלש. אנשים התחילו להתרגל לסדר היום החדש, האיטי והמבושם. אנשי חברת "רוז בלנש" הכחישו כמובן את הסברה שמדובר בתעלול פרסומי ראשון מסוגו. הם אפילו לא ידעו איך אפשר לעשות דבר כזה, ובטח שלא חשבו על זה לפני כן. חוץ מזה, זה לא גרם לאף אחד לקנות "רוז בלנש", בדיוק כמו שאף אחד לא קונה אויר ביום רגיל, ו"רוז בלנש" היה האויר של תל אביב באותם ימים. ראש העיר התראיין ברדיו ולא היה יכול להגיד שום דבר פרט לזה שזו "תופעה מוזרה, אך נהדרת", וש"הניחוח הזה מדהים". אפילו את ראש הממשלה שאלו, אבל הוא אמר שהוא עסוק בענינים אחרים.

היום השלישי הביא איתו עולי רגל רבים לעיר. כולם רצו להריח מקרוב את התופעה. הריח לא נחלש. הוא היה שם, בדיוק כמו שהיה קודם, והיה מספיק לכולם. הריח שהיה ספוג באלכוהול גרם לאנשים להיות עייפים. הם היו שיכורים כבר שלושה ימים ברציפות והיו תשושים לגמרי. הם לא הפסיקו לפהק, והעיניים שלהם היו חצי סגורות, בשעות המעטות שהם לא ישנו.

בשעה שתיים בצהריים, בחדשות, הודיעו על מקרה המוות הראשון שנגרם מהבושם. לרופאים באיכילוב לא היה ספק שמר גולדמן מת ממנת יתר של "רוז בלנש", למרות שזו היתה הפעם הראשונה שרופא נתקל בריכוז בושם גבוה בדם. חלק מהאנשים הפסיקו לחייך, אחרים כבר לא שלטו על זה כי היו מסוממים לגמרי.

בבוקר של היום הרביעי נעלם הריח בבת אחת, אבל אף אחד לא הרגיש. לקח לאנשים עוד חמישה ימים תמימים לצאת מהמצב שבו הם היו, לחזור לכושר, לכווץ את הריאות ולהתרגל לנשימות קצרות שמלאות בריח עשן של אוטובוסים, ובריח מחניק של זיעה. הם חזרו לעבודה, וימי הבושם נשארו רק זכרון מתוק שמתועד בעמודי עיתון מצהיבים.

בכל ההיסטוריה האנושית, זה היה המקרה היחיד של מתקפת בושם על עיר. אף אחד - גם לא חברת "רוז בלנש" - לא הצליח להבין מה גרם לבושם להשתחרר באויר, ולולא היה תעוד מלא של מקרה מוות מעודף בושם בבית החולים איכילוב, אף אחד בעוד כמה שנים גם לא היה מאמין שזה אכן קרה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.