ספסל

עוד שעה לאחר מכן המשיכה לשבת על הספסל ולבכות. הקור לא הפריע לה, וגם לא האיפור שהקפידה למרוח על פניה בריגוש מחודש, ושנמרח עכשיו וצרב את עיניה. הרחוב היה שומם ושקט כבר, ורק הבתים מסביב, המלאים בחום משפחתי, נדמו כלועגים לה על תמימותה. עוד מעט תחזור הביתה, אל החדר הצפוף שלה, אל האפלה שמשרים עליה הוריה, אל הצחוק שעוד מתגלגל בראשה ועולב בה. עוד מעט תקום מהספסל הזה שמסרב לנחם אותה, שכמוה בדיוק תמיד ניצב ברחוב הזה, עם האנשים שהפסיקו לחלום.

רק באותו בוקר עמדה ילדה ליד הספסל ופרשה עליו צמידים וקישוטים שהכינה במו ידיה כדי למכור אותם כמו בכל בוקר יום שישי. כך אספה פרוטה לפרוטה כדי לממן את הדברים הקטנים הנחוצים לה לשימור האשליה שהיא ילדה ככל הילדות, שמחה וצוחקת, מבלה וקונה לעצמה כלי כתיבה נוחים לבית-הספר, וקונה עוד חרוזים לצמידים הבאים, שתמכור ביום שישי הבא. היא ידעה שהם קונים את מה שהיא מציעה בגללה, בגלל שהיא ילדה כזאת, שמכינה את הדברים האלה בעצמה ומעזה לפרוש אותם על הספסל. הם קונים את הדברים כי היא מוכרת אותם, ולא כי הם צריכים אותם באמת. אבל זה המשחק שהם משחקים, וזה המשחק שהיא משחקת איתם בחוכמה בוגרת ממנה.

אך המשחק של הנערה הוא משחק אחר. לשווא היא מנסה לצאת מהמעגל הזה שסוחף אותה לפעמים כמו מערבולת, לא להתחבר לאותם אלה שמתחברים אליה, לא להכנע להבטחותיהם הריקות, לא לטעום את הטעם המר של נשיקתם הגסה שכובשת את אשליית אהבתה. ושוב ערב שבת, ושוב הבכי הזה שלה שמנסה לגבור על קולות הצחוק שלו באוזניה, שמנסה להיות חזק מספיק כדי לשאוב אותה אל מחוץ למערבולת הזאת, אל מחוץ לבתים הארורים האלה שסוגרים עליה. היא חכמה יותר מהם, וזאת קללתה. אילו רק היתה פחות חכמה, פחות יודעת שאינה שייכת לכאן, אולי אז היתה יכולה להרגיש שיש לה סיכוי.

גם הילדה מהבוקר חכמה יותר, אבל היא יודעת שיש לה עתיד. היא תגבר על הגורל הזה. היא תמכור את הצמידים והצעצועים הקטנים שיצרה, והם יחרזו בשבילה את הדרך החוצה. היא תצליח לחיות את החיים הטובים, אלה שכולם מדברים עליהם, כי היא תמיד תהיה חכמה יותר מכל אלה שרק עוברים לידה ולא מצליחים. היא לעולם לא תהיה עצובה מדי, כי העצב רק ישאיר אותה על הספסל, והספסל הוא רק התחנה הראשונה שלה. את מה שלא יכול לתת לה הבית, נותן לה הספסל, וכשהוא לא יוכל עוד לתת לה זאת, היא כבר תהיה רחוק מכאן.

ובערב שבת הספסל רוחץ את תמימות הילדה, והופך לתחנה האחרונה של הנערה, שאין עצובה ממנה. את הנחמה שלא יכול לתת לה הבית הוא נותן לה. אבל היא יודעת שהמשחק שלה עייף, שהיא רק בקושי עומדת מול הנערים האחרים ומה שהם רוצים ממנה. היא יודעת כבר שלעולם לא תשיג את מה שהיא רוצה באמת, כי זה גורלה, להישאר כאן בין הבתים העצובים, והילדה התמימה שהיא היתה כבר רחוקה ממנה כמרחק אותו בוקר שטוף שמש, לפני שנים, בו פרשה ממש על הספסל הזה את הצמידים שהכינה במו ידיה, ומכרה אותם תמורת אשליית חלומה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.