עד שהמוות יאחד בינינו

בהתחלה חשבה שהיא חולמת. חלומות, כך למדה, באים בסדרות. מאז אותו לילה בו הגיע בפעם הראשונה, הוא היה בא בכל לילה יושב על סף מיטתה ומלטף אותה ברכות, כמו פעם. לאחר זמן מה כבר הפסיקה להיבהל, אבל הרעד ההוא המשיך ללוות אותה. היא גם ידעה כבר שאינה חולמת, אלא מתעוררת משנתה בכל לילה והוא יושב שם לידה באמת, עד כמה שהוא היה יכול להיות אמיתי.
היא רצתה לומר לו שילך, שמקומו אינו כאן עוד. אבל הוא התעקש וחייך שוב ושוב את חיוכו המבויש, החיוך שכבש אותה כבר לפני שנים, החיוך שלא יכלה לו. היתה יושבת לידו על מיטתה ומהרהרת. האם אינו יודע שהוא כבר לא שייך לכאן?

עד שהפריד ביניהם המוות הם היו אוהבים ומאושרים. והמוות, הוא לא יכול להרוג את האהבה, אך תמיד פוצע אנושות את אותו אושר שהיא מולידה. ובדיוק כשכבר התרגלה למיטה הקרה שהשאיר לה, בדיוק כשיבשו דמעות הערש שלה, בדיוק כשהניחה את זכרונו מאחור, הוא שב לבקר אותה בלילות, מחייך ואוהב.

"מדוע אתה בא?", שאלה בזהירות, שלא יפגע חלילה שמא אינה רוצה אותו עוד.
"איני יכול בלעדיך. אני בודד שם. אינני שייך לשם. אני שייך לך, ואת שייכת לי", היה עונה לה.

ושניהם ידעו שלא יוכלו להתאחד עוד באמת. רוחות, גם אם אינן מתות, אינן חיות כמו האהבות שהשאירו מאחור. וזה מה שרצתה לומר לו. שיניח לה כעת, שלא יחזור וישב איתה בלילה, שישאר בעולמו ולא יפלוש לעולמה, ולא יזכיר לה את צערה גם בשנתה.
אבל היא לא ידעה לומר לו את כל זאת. וכך היו יושבים ערים בלילה, הוא מחייך והיא בוכה, נוגעים ולא נוגעים, אוהבים וצעירים, ולמרות שלא היה זה חלום, ידעו שלא יוכלו להתאחד שוב באמת.

בכל לילה היה בא אליה שוב, ועם קולות הציפורים בזריחה היתה נרדמת, והוא מביט בה בעיניו הכבדות. ואז היה מתכופף אליה, נושק לאבן הקרה שכיסתה את יצועה, ופונה משם בחזרה אל חייו הבודדים בלעדיה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.