הסיפור שלא יסופר

"הפיספוס של חיי", כך הגדיר זאת תמיד. וההרגשה הזו ליוותה אותו כל יום. בכל ידיעה שהשיג, בכל מאמר שפירסם, ובכל כותרת שניסח - תמיד היתה שם ברקע אותה החמצה גדולה. אותה הפעם שהוא לא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון. אותו חלל שהשאיר בו הארוע ההוא.

המטוס נחטף בשעת בוקר מוקדמת, ואולץ לנחות בחזרה בשדה התעופה. החוטפים התבצרו בו ואיימו. על הדרמה הגדולה שמע רק באיחור, לבש את בגדיו בחטף ורץ החוצה, משאיר את אי-הסדר מאחור. כשהגיע לשם היה כבר כל הסיפור גמור וחתום. כמה קצינים של הכוחות המיוחדים עוד התהלכו בין העשן והקולות, והמטוס עמד ברקע, גדול ודומם. אמבולנס אחרון סגר את דלתותיו ויצא לדרכו לאט. אין צורך למהר כשאין כבר דרך חזרה.
כמה מילים שהחליף עם אנשי הצבא הבהירו לו את תמונת המצב המחרידה. הפעולה נכשלה. החוטפים הספיקו לטבוח בכל בני הערובה לפני שנורו בעצמם. גם העיתונאים האחרים כבר התכוננו לצאת משם. לא היה עוד מה לספר. הכל כבר סופר ודובר.

בלבו של כל אדם קיים חלל קטן, שנפער ברגע איום בעברו. כל אדם חי בצל אותה תחושה של מציאות אחרת, של שינוי קטן בעברו שהיה יכול להיות הזרע לשינוי גדול בעתידו. הוא אף פעם לא הצליח להשתחרר מההרגשה הזאת לגמרי. שנים לאחר מכן עוד היה מנצל כל רגע פנוי כדי לנבור בארכיב ולקרוא כל מילה שנכתבה על אותה דרמה בנמל-התעופה, והזיעה הקרה היתה שוטפת אותו. אם רק היה מצליח להיות שם בזמן, היה יכול לספר את הסיפור כפי שאף אחד לא סיפר אותו, הוא היה בטוח בכך.

אבל הימים חלפו, שגרת העבודה נמשכה, וסיפורים חדשים באו והלכו. כתיבתו הרהוטה והצילומים הבלעדיים שהצליח להביא בזכות המצלמה הקטנה שנשא תמיד, הביאו לו הערכה רבה ומוניטין של עיתונאי ייחודי. שום דבר בו לא הסגיר את החלל שקינן בלבו מאז אותו יום, חלל שהתרחב ופשט בגופו בכל לילה, כששכב ער לצד אשתו האהובה, וניסה לשווא לבנות את אותה השתלשלות חלופית של אירועי הלילה הרחוק ההוא.

ואז, בלילה אחד זה קרה. הוא היה שם לפני כולם. בתחושה על-טבעית ממש, הוא הצליח להתגנב אל המתחם הסגור והאסור, אל תוך המטוס. הוא הצליח להריח את אבק השריפה החריף. הוא הצליח לשוטט בין הגופות מנוקבות הכדורים ובין שלוליות הדם הטרי. הוא הצליח לצלם את התמונות שאיש לא יצליח לצלם לאחר מכן - התמונות הבלעדיות מתוך המטוס שהפך לגיהנום. חריצותו העיתונאית, וכמה קשרים מפוקפקים עם בכירי מערכת הבטחון, הביאו אותו למקום בו לא דרכה כף רגלו של אף עיתונאי אחר. מכאן הכל היה תלוי רק בו, ובתמונות והמילים שיצליח להוציא משם. החיוך שעלה על פניו קפא קצת רק כשהניח אחד החיילים יד קרה על כתפו, כרומז לו שהגיע הזמן לצאת משם.

הכל היה מאחוריו עכשיו. העשן והדם התערבבו במוחו ונוצקו לתבנית מילותיו הנצחיות. בעוד שעות מעטות יהיה מונח על שולחנו של העורך הסיפור האמיתי, זה שנכתב מתוך המציאות עצמה.
היד שהונחה על כתפו הפכה כבדה יותר. הוא יצא משם כשזיעתו הקרה שוטפת את פניו והידק את אחיזתו במצלמה הקטנה והנאמנה שלו. אך כשהתעורר היתה מיטתו שוב ריקה וצרה, ועתה שום דבר במציאות הדלה שלו כבר לא יכול היה להסגיר את נסיונו המתמיד לברוח מההרגשה האיומה ההיא, מהחיוך הנבזי ההוא, ומהיד הכבדה שגררה אותו אז. הוא היה שם באמת, וכל סיפור איחורו היה תירוץ קטן ועלוב, שהלואי והיה מתקיים.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.