כמו דבורה לפרח

בסוף החליטה ללכת למסיבה. נכנסה לשם רועדת ועיניה מתרוצצות בנסיון מפוחד לקלוט את כל ההתרחשות, כשצלילי הבס של מוסיקת הכישוף הולכים ומתחזקים, ומאבדים את ההד שעיוות אותם, ככל שנשאבה פנימה.

שעתיים לפני כן עוד ישבה בבית, בוהה בלהג הבוקע ממסך הטלויזיה, ובראשה הוקרן שוב ושוב הסרט ההוא שלא עוזב אותה. דמויות מכל מיני מקומות באו והלכו, התערבבו זו בזו. בחלקן הצליחה לגעת לרגע ומיד ברחו. מאז שנפרדה מהחבר הראשון שלה כמעט אף-פעם לא יצאה בלילות שישי. הטלויזיה סיפקה לה בדרך-כלל תחליף לחיי החברה הריקניים של גיל העשרה. לפעמים עדיפות דמויות שטוחות בין כתלי המסך מדמויות חיות ונושמות שאי אפשר לגעת בהן. כשלא מצאה את מקומה בטלויזיה, עברה לספרים, ולרוב היו אלה הספרים שכבר קראה. שוב ושוב חזרה לחיקן של המילים שהכירה היטב, שוב ושוב ברחה רק אל מקומות מוכרים לה. כי כשגם הספרים נמאסו, בילתה נפשה הצעירה במסעות הדמיון, בהם הכל מותר, ושם חזר והשתלט הלא-ידוע.
שם נתנה דרור לתשוקותיה, שהיו מפחידות ונעימות כאחד. שם התנסתה שוב ושוב בנשיקות רכות עם אותה אחת בלתי-מושגת, שם עטפו אותה הליטופים האסורים עם כל הנשים שבחייה. רק שם חוותה את המגע הרך עליו לא העזה לגלות לאף אחד.

ככל שהלכו חברותיה לכיתה בעקבות תשוקתן אל הבנים, ככל שהתנסו במה שידעה כבר לפניהן, כך חמקה היא יותר ויותר מאותו שביל בו הקדימה אותן, ועברה לשביל אחר, חשוך יותר, ורחוק יותר מהן. ואפילו שבסתר לבה רצתה שאחת מהן תהיה שם איתה, ידעה שהיא לבד.

וכך החליטה לבסוף להעמיד את עצמה במבחן וללכת למסיבה ההיא. נערה אחת, לבדה, יצאה אל קרחת היער אליה הוביל אותו שביל אפל שבחרה, ורעמי המוסיקה מתופפים את הליכתה המבויישת פנימה.
מעולם לא ראתה מחזה כזה. קהל המון של נשים, ורק נשים, היה שם. רוקדות, משוחחות, הולכות ובאות. על הבר דיברו שתיים וקשה היה להבחין אם הן רבות או מנסות לגבור על צלילי הריקודים. היא עסקה בזה כמה שניות, וכשהפנתה את מבטה חזרה מהן, היתה האשה ההיא כבר קרובה מדי אליה.
האשה בחנה אותה במבטה וחייכה. למרות שהיתה מבוגרת ממנה בכעשר שנים, ברכה אותה לשלום, ובלי להאריך בדברים ביקשה להזמין אותה לרקוד. לבה פעם, היא הביטה סביבה, ושוב ראתה את כולן. שתיהן הביטו זו בזו, באותו מבט השמור רק לעיני האמת החדה והפוצעת. לבסוף הצליחה הנערה לסרב ולחמוק ממנה, בגמגום וביזע, והלכה משם בצעדים מהירים לעבר הבר, כדי לשתות.
היא ניסתה להסב אליה את תשומת לבה של המוזגת קצוצת השיער, אך המוסיקה היתה חזקה מדי, והיא עצמה היתה קטנה ועדינה מדי. ולמרות זאת, הוגש לה משקה גם בלי שביקשה, על-ידי האשה שישבה לפתע לידה.

גם היא היתה מבוגרת ממנה, וגם היא הביטה בה באותו חיוך מבקש, וכדי להוסיף תוקף למשקה ולחיוך, גם הניחה את ידה החמה על כף ידה של הנערה ושאלה אותה. והיא מצאה עצמה עונה הפעם, ובין לגימה ללגימה גם מספרת לה הכל. החיוך של האשה השניה היה מבין ומזמין. וכך התחילה הנערה להרגע ולהרגיש שמקומה אכן כאן, בלי האיום האינסופי מפני הרכילות, ובלי הבריחה המתמדת מפריקת הרגשותיה. ולמרות שהיתה צעירה ומגמגמת, ככל שסיפרה לה עוד ועוד, כך התקרבה אליה האשה השניה, וכשסיפרה שפיה עדיין לא ידע טעמה של נשיקת בת, הפך החיוך של האשה השניה קרוב עוד יותר. שפתותיהן נצמדו בנשיקה שהעבירה בה צמרמורת.
זאת היתה הנשיקה הראשונה שלה, מתוקה וכובשת. מכאן כבר לא דיברו. הנשיקות הפכו ארוכות יותר וכמו כלאו אותה בכתלי התשוקה הזרה, בין זרועותיה של אותה אשה. פתאום המוסיקה היתה לה חזקה מדי, החופש הנשי הפך לדוחק מאיים, והנשיקה הזאת איבדה את טעמה המענג. אך האשה לא הרפתה. גם היא כבר נכבלה בכבלי התאווה אותם טוותה, וידיה החלו מלטפות את הנערה ולוחצות במורד צווארה, אל הכתפיים והחזה. היא רצתה לצאת משם, הרגישה שאולי במסעה לכאן פסעה צעד אחד יותר מדי, אולי טעתה כשבאה, אולי היא עדיין לא באמת מוכנה לכל זה.

ואז הרגישה מגע של יד אחרת על כתפה, וקול מוכר המבקש לשאת אותה משם. זה היה קולה של האשה הראשונה, שבא אליה עכשיו כמושיע ממלחצי השניה. שלושתן החליפו מבטים מתוחים לרגע, ואז פנתה משם השניה והלכה.
"אל תפחדי", אמרה האשה בקול מרגיע.
"תמיד יהיו כאלו", הוסיפה, ומחתה את דמעת הבתולים מעל פניה הרועדים של הנערה.

והנערה חייכה אליה בחזרה, ואז כיבתה את הטלויזיה ופנתה בוכיה לחדרה, כדי לנסות לישון.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.