יום אחד עם דליה

כשנולדה דליה בכה אביה פעמיים. דליה היתה התגשמות חלומותיו הארוכים והמפרכים. התינוקת הכי יפה שראה בימי חייו. והיא היתה שלו, בתו. שעות לאחר מכן נמהלו דמעות האושר שלו בזעקת לבו הקרוע. זיעת הלידה שעדיין לא יבשה ממצחו נשטפה בזיעה קרה שלא תיבש שם לעולם. אשתו, אהובתו, אם בתו היחידה, הלכה לעולמה על מיטת אושרה בבית-החולים. כשנלקחה מן החדר הוא ישב שם, והתינוקת הקטנה בזרועותיו, וניסה לכבוש בפעם האחרונה במבט אחד את שתיהן. מכאן ואילך יהיה לבדו עם דליה.
היא היתה אוצרו היחיד בעולם. הוא ביטל כל דבר אחר שהיה לו, וחייו הפכו לחיי דליה. בכל יום בו גדלה לצידו עטף אותה באהבה שהורים אחרים לא ידעו גם בימי-ההולדת של בניהם. ובכל שנה ביום-הולדתה הביט בה ובכה שוב, ובעיניו היא מילאה במעט את החלל שנפער בו עם לכתה של האם. הוא נדר שלא יחסיר ממנה דבר, ולא ידע שבנדרו זה הוא כותב את גורלה לחמוק ממנו.
כי כשבגרה חיבוקו היה כלא לנפשה. כל צעד שעשתה רצה להיות שלה, אך מצא עצמו מובל בצעדיו שלו, וכל בריחה שלה ממנו נכתבה גם היא במרדפו אחריה. עתידם נקשר בקשר הדם של עברם, וביום-הולדתה בכל שנה התמיד האב בעקשנות להגיע ולהביט בה שוב באותו מבט, בכל מקום שהגיעה אליו.

ואז הגיע בחיר ליבה, איתו יצאה למסע חייה הבוגרים. עבורו עזבה את בית אביה, ובשבילו מכרה את ילדותה. חיי הפרא עליהם רכבו הביאו אותם אל כל סימטה, פינה ואפלה. האדם הבורח תמיד יהיה בודד, אבל הוא ידע שלו תמיד תהיה דליה. אהבתו אליה היתה אהבה פרועה, עיוורת וחסרת גבולות. ביחד הלכו, ביחד ברחו, ולבסוף ביחד גם הגיעו אל סורגי בית-הכלא. היום הזה בו נפרדו היה לו יום הזיכרון להרפתקה שנגדעה בשער הפלדה, ובלבו הקר היתה רק פינה אחת חמה, לדליה, שאהב כפי שלא יאהב אף אחת, אף פעם. וכל שנה ביום ההוא רצה לבוא ולחבקה ולהחיות את ימי הסער שידעו, אך היא כבר לא היתה איתו כדי לחגוג זאת.

וכשחצתה שוב את הסורגים באור הבוקר הבהיר היו קמטי עיניה מחשבים את דמי הזמן. מיטב שנותיה נחו בין חומות, ולא היתה בה חרטה, רק צער. שוב החליפה את כסותה, ומכאן והלאה שוב בחרה בדרך האחרת, זו שלא הכירה את צעדיה, זו שבה הולכים כולם. וכך בנתה איתו דליה, עם הגבר החדש, את כל מה שידעה שהיא רוצה.
בימי השנה לנישואיהם תמיד שלח לה זר פרחים אדום, והיא תמיד הניחה אותו מול עיניה שיבשו כבר. היא לא אהבה אותו, אך זה היה, כך חשבה, רק משום שלא ידעה כלל מהי אהבה. ושוב מבלי לדעת שילמה עבור מראית העין של אושרה באותו מטבע יחיד שנשאה, מטבע בריחתה מכל דבר. תקוותה וחלומה היו שבאהבתו אליה יפתח גם את לבה, אבל גם כאן כשלה. סופם שנפרדו, הוא דבק באהבה והיא אוחזת בחיים. מכאן והלאה נשברה וחיה את חייה בגפה, והוא ממשיך ומבקר אותה בכל שנה ביום נישואיהם, והפרחים שהוא מביא תמיד אדומים יותר בכל פעם.

שלושה אהבו את דליה, כל אחד ואהבתו, כל אחד ודליה האחרת שהיתה לו. שלוש אהבות אינן די כדי להביא אדם לאושר, אך הן היו כל מה שידעה. שלושה אהבו את דליה, והם חיו כל אחד בבדידות אהבתו, ולא פגשו אף-פעם איש את רעהו, כי כל אחד מהם הלך איתה בשביל של לב אחר, וכל אחד מהם קידש לו יום אחר במחזורי חייה לבקרה בו, ולהרוות בדמעותיו את פרחי הבר שנאבקו עוד זה בזה בחול, סביב קברה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.