פיין רידג'

הצ'יף נשא מבט קשוח, אבל אפשר היה לראות חיוך בזווית פיו. יש להם תכונה כזאת, לצ'יפים, להיות קשוחים ומחייכים בו זמנית. זאת תמציתו של המנהיג. מוביל את הקהילה שלו בבטחון, ומלטף את בניה בחיוך. כמו אבא של כל אחד ואחד מהם, הוא יודע שלמרות מנהיגותו הבלתי-מעורערת הוא נבחן בכל יום ויום, אם לא בידי בניו, בידי התביעות המחמירות שלו כלפי עצמו.
גם אני הבטתי עליו עכשיו מלמטה. קניתי אותו בשוק הקטן בשמורת פיין רידג', בדרום דקוטה, ניקיתי ממנו את אבק הדרכים בכמה משיכות שרוול, שכבתי על המיטה בחדר שלי במלון והבטתי בו. התעמקתי בכל קמט של פניו כבדי הימים המגולפים בעץ, ובכל שערה בנוצות הצבעוניות שנשא בגאווה על ראשו.

הסרטים בקולנוע נטעו בי אשליות. תמיד דמיינתי ביקור בשמורת אינדיאנים כמעין מסע אל העבר. ראיתי בעיני רוחי שבט אינדיאנים שחי בלא הפרעה את חייו המסורתיים בין אוהלים צבעוניים. חלמתי על הליכה זהירה ומלאה יראת כבוד על האדמה שלהם, אל הכנסת האורחים הפשוטה והלבבית שלהם.
גם השממה בדרך לפיין רידג' לא בילבלה אותי. האויר היבש שענני אבק התערבבו בו היה בשבילי רק שטח הפקר שמגן בעורמה על האוצר שמאחורי עיקול הדרך.
כמה מיילים לפני השמורה עצרתי בתחנת דלק מרופטת ונכנסתי אל החנות שבצידה. מזכרות פשוטות היו מונחות שם על המדפים, ובזווית העין ראיתי את המוכרת המבוגרת בוחנת אותי כשאני קורא את המלל המרגש על התוויות של לוכדי החלומות. רציתי לשאול אותה אם גם לה יש לוכד חלומות מעל המיטה, אבל לא שאלתי. גם את לוכד החלומות לא קניתי. הסתפקתי בפחית קוקה-קולה של דולר, ויצאתי משם בדרכי אל השמורה.

אף שלט לא קידם את פני בכניסה. הכביש המשיך לתוך עיירה ענייה ומתפוררת, ואני המשכתי איתו, אל מגרש החניה של המרכז הקהילתי בשמורת פיין רידג'.
אוהלים לא היו שם, וגם לא ילדים קטנים שמאזינים לסיפוריו של זקן עטור נוצות. היו שם כמה רוכלים פשוטים שהציעו לי את מיטב תרבותם העתיקה מכופפת בתוך מיטב חוקי התרבות הזרה. תמונות, פסלים, ועוד כמה לוכדי חלומות היו פרוסים שם על הדוכנים, מחכים להתחלף בכמה שטרות של דולרים.
מחוץ למרכז הקהילתי הסתובבו כמה ילדים חסרי מעש, ואני העמדתי פנים שאני מתעניין בסחורות הפשוטות, כשאני בעצם פוזל סביבי אל נוף העיירה המוזנחת הזאת, אל שמורת האינדיאנים החופשית של פיין רידג'.

בסוף קניתי אותו. פסל בגודל בינוני של צ'יף אינדיאני אמיתי, כמו זה שהתרוצץ בפנטזיות שלי לפני שהגעתי. המוכר ארז לי את הצ'יף בנייר עיתון ישן, וספר מולי את תמורתו הכספית, ואני נכנסתי שוב למכונית והמשכתי אל המלון.

נרדמתי על המיטה כשהצ'יף המגולף שומר עלי מלמעלה, ובאין לוכד חלומות הלכו החלומות שלי לאיבוד באוויר הערב. כשהתעוררתי החדר כבר היה חשוך, ואני אימצתי את מבטי אל הצ'יף על המדף. בחושך הזה איבד הצ'יף את מעט החיוך שהיה לו, ועיניו נראו מצומצמות יותר. קמתי אליו והתקרבתי. הוא הביט בי בעיניו החכמות ושתק, ואני החזרתי לו מבט אל תוך העיניים, ואז שמתי לב שהן לחות.
אם היה יכול, אולי היה הצ'יף אומר לי מדוע נוצצות העיניים שלו. ואולי בעצם היה ממשיך לשתוק גם אם היה אמיתי, חי ונושם. רק הלחלוחית בעיניו היתה ממשיכה לדבר בלי מילים.

בבוקר דשדשתי אל הקפה הדלוח שהציע המלון. השתדלתי להוסיף לו את כמות הסוכר הדרושה כדי להקהות את טעמו היבש, ובזווית העין ראיתי פתאום את ערימת העיתונים הטריים שהונחו שם לטובת האורחים, ואת הכותרות הראשיות הזועקות מהם על השריפה בפיין רידג', שהותירה אחריה שלושה ילדים מתים.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.