שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

הבחור עם הפרחים

היה נדמה שהכל אפור בתוך האוטובוס. זאת היתה שעה אפורה. שעה שבה כולם חוזרים הביתה מהעבודה, קצת פחות מטופחים ממה שהיו בבוקר, והרבה יותר עייפים. כל אחד שקוע בענייניו ובמחשבותיו.
ואז הוא נכנס. בתחילה ראתה רק את זר הפרחים האדום, מפלס את דרכו בתוך האפור הזה וצובע את שעת בין-הערביים. ואחרי הפרחים צעד לתוך האוטובוס הבחור שהחזיק אותם. עמד שם בין כל האנשים העייפים ואחז בידו הפנויה בידית.

היא הביטה בו. מה הוא עושה כאן? גם הוא נראה עייף ולא מטופח, אבל החזיק את זר הפרחים האדום כאילו היה כל עולמו. גם הוא הביט בה, ואז הביט החוצה, ושוב בה. כשירד ירדה גם היא אחריו, ובלי לומר מילה הלכה איתו. במקום לעקוב אחריו גילתה שהיא מובילה אותו והוא זה שהולך אחריה, הוא והפרחים.

הגיעו לדירתה ונפלו זה בזרועות זו. תשוקה כזאת לא ידעה מימיה, וגם לא האמינה אי-פעם שתבוא דווקא בשעה אפורה זו. אבל תשוקות מן הסוג הזה באות מבלי להתריע. ובכל הזמן הזה של תשוקתם היו הפרחים שכובים על שולחנה ומביטים בהם בשקט.

אחרי שהלך עוד הביטה בשולחן, שכמה אגלי מים עדיין נחו עליו, וצמרמורות של תשוקה שוב זרמו בגופה. יותר לא ראתה אותו, את הבחור עם הפרחים, ושעות בין הערביים באוטובוס חזרו להיות אפורות כפי שהן יודעות להיות.

והוא חזר עם הפרחים לביתו, העניק אותם לאשתו שעוד היתה שרויה בכעס מיום האתמול, ואמר "סליחה".