העץ

שנים גדלתי עם העץ הזה. עומד מול החלון שלי, גבוה, ענק, מלא ענפים ועלים צפופים. נדמה לי שזה היה עץ חרובים, אבל אף פעם לא ראיתי עליו חרובים.
בחורף, כשהרוח היתה חזקה, הענפים שלו מול החלון שלי, בקומה השלישית, היו מתנדנדים ומגרדים את הקירות החיצוניים של הבתים - הבית שלי והבית השכן. בקיץ, כששוב היה חם, הייתי מסתכל דרך העלים של העץ, ואם החלון בקומה השניה ממול היה פתוח, הייתי לפעמים רואה את הנערה שגרה שם מתפשטת.

העץ הגדול הטיל צללים מתחלפים של אור רך על גופה של השכנה שלי. בכל ערב כשפשטה את בגדי היום שלה ובחנה את גופה המתבגר גם אני בחנתי אותו דרך העץ. בכל בוקר כשהיה בא החבר שלה ומלטף את גופה ליטפתי אותו גם אני בין העלים, והקנאה הבתולה שלי פערה עיניים רעבות אל מול עיניה העצומות של נערת החלום הזאת.

כשעברה למקלחת ראיתי רק את צלליתה המטושטשת על החלון המלא באדים, ועל ענפי העץ צמחו המחשבות שלי על המים שמשקים את גופה הרך. וכשיצאה משם, עטופה במגבת והלכה לחדרה, יכולתי כמעט לשמוע את מה שכתבה ביומן שלה, ולראות את ההתלבטות שלה מול הארון כשניסתה לבחור בגדים שיהיו מחמיאים ומחממים מספיק כדי להגן עליה כשתצא.

העץ הגדול נתן לי תמיד תחושה נעימה. הוא תמיד היה ירוק ושמח, ותמיד היה מספיק סבוך כדי להסתיר אותי, ומספיק מרווח כדי להכיל את המבטים הסקרניים שלי. גלדתי עם העץ הזה, והוא גידל אותי, וגם אם לא נתן פירות, הוא נתן לי סיפורים שלא כל נער זוכה להם.

עד היום אני לא יודע למה הורידו אותו. נשארו ממנו רק גדם עבה וכמה עלים מפוזרים בחצר, שנעלמו משם בהדרגה. בימים הראשונים עוד עמד שם גם הריח הטרי של עליו, מעורב בריח הפציעה של הגזע המנוסר, ואחר-כך נשאר שם רק אוויר פתוח, והחלונות של הבית ממול היו פתאום קרובים וברורים.

הוא ניגש אליה, כמו בכל בוקר כמעט, וליטף את גופה. העץ נלקח משם, וגם הצללים הרכים על גופה הפכו לכתמים כהים וקשים. הוא אחז אותה, הצמיד אותה אליו, ובחן את גופה בידיו. עמדתי מול החלון שלה, חשוף ומואר, ורעדתי מפחד. העץ כבר לא היה שם, וכל מה שנשאר מהענפים העבים שלו היה צלקות בטיח של קירות הבתים שלנו. לא היה מי שיגן עלי יותר, ולא היה עוד מי שיספר לי בעלים מתלטפים ברוח את החלקים החסרים בסיפור של השכנה הצעירה שלי, ושל אבא שלה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.