זכרונות מלחמה

הים היה שקט באותו יום. בוקר בהיר, שמים תכולים חלקים, וחול רך וחם קידמו את פניו כשהתישב שם וביקש כוס בירה מהמלצרית.
הוא חשב שיום חופשה מהעבודה יהיה רעיון טוב. זה מגיע לו אחרי התקופה הארוכה והמטרידה שעבר. בדרך אל הים נפגש מבטו לרגע עם מבטה של ילדה בדרכה לבית-הספר. שניהם לא ידעו, אבל במלחמה היתה זאת דווקא אותה ילדה זרה שהעלתה חיוך על פניו, כשקיבל את המכתב ממנה. מכתב עם שם וכתובת, אבל בכל זאת אנונימי ועלום, כמו כל חייל וכל ילדה במלחמה, שמתחברים במילים קטנות ויפות לרגע אחד ואז נעלמים לנצח זה מזה.

המלצרית הגישה לו את הבירה והוא הביט בה. חמודה, המלצרית. לבושה במכנסיים ספורטיביים וחולצה צמודה. בימים אחרים היה אולי חושב שהחיוך שלה אליו לא מבקש יותר מטיפ נדיב, אבל היה לו מחסור בחיוכים לאחרונה. החיוך יכול להיות מדבק, וכך גם חוסר החיוך. גם לפני שהבין מדוע אשתו לא מחייכת אליו, הפסיק לחייך לאחרים בעצמו, וזה היה ניכר במיוחד כשניסה לחייך אל המלצרית החמודה בחזרה, וכל מה שהצליח היה להעלות על פניו איזה קמט שרק הדגיש את פער הגילאים ביניהם.
הוא לא ידע, אבל היא דווקא היתה רוצה לשבת איתו. דווקא בגלל הקושי שלו לחייך אליה, הוא נראה לה מעניין יותר מכל אלה שמסתכלים על גופה ורק זורקים אותה במחשבותיהם ממיטה למיטה.

בכל מקרה, לא היה לה זמן לזה, כי כל אלה, האחרים, גם היו שם ודרשו את תשומת לבה. קורה שנפגשים לרגע ויודעים שהסיכוי להיפגש שוב קטן, אבל מוותרים בכל זאת, ואת אותו סיכוי ממשיכים להחיות בדמיון. דמיון כזה לפעמים עדיף על המציאות הנוטה לאכזב. הם לא יפגשו שוב, ואותו רגע שהיה ביניהם ישאר כך, קטוע, כמו אותו מכתב מהילדה במלחמה.

במלחמה הכל מתערבב. הלילה הופך ליום, והיום ללילה, החשוב הופך ללא חשוב, והלא חשוב נעלם לגמרי. גם המחשבות בראשו התערבבו אז, כשהטנק שעט אל החזית, או שאולי התערבבו בגלל חוסר השינה וחוסר הסדר הכללי. אבל מחשבות מהסוג שהטרידו אותו לפני שיצא הן מותרות בשעת מלחמה, ועכשיו היה עליו להתרכז בכל מיני מפות, טקטיקות, ומערכות נשק מודרניות. במלחמה אין זכרונות, וכל מה שחי הוא איזה עתיד עלום שממשיך לבעור בהדחקות הזכרון בתקווה לצוף שוב כשהכל ירגע. כשהתחילה המלחמה כל מה שעזב מאחוריו כאילו היטשטש בענן האבק שהעלה החול המדברי, כששלוותו הופרה תחת זחלי הפלדה, ופניו היו מופנים קדימה, למרות שלא ידע מה ימצא שם.

אשתו היתה אז בחודש השני להריונה, ולא סיפרה לו. אולי כי לא ידעה אם ישמח או לא, אבל בעיקר כי לא ידעה אם היא שמחה או לא. בתחילה דחו החיים הקטנים את כל זה, ואז המלחמה דחתה את החיים הקטנים הצידה. יהיה די זמן לספר אחרי שיחזור, אם תרגיש מספיק קרובה אליו.

כשישב שם, על החוף, וגם המלצרית התרחקה קצת, חזרו אליו מחשבות שהזניח זמן רב. עצוב לצאת למלחמה בראש טרוד, כשעניינים פתוחים נשארים מאחור. אבל מלחמות אינן מתחשבות בטרדות היום-יום של כל חייל. בכל יום אפשר למצוא מישהו טרוד ובעל עניין פתוח כזה או אחר, ואילו היתה המלחמה ממתינה לכולם, לא היתה מוצאת ולו דקה פנויה אחת לפרוץ בה.

כשתסתיים המלחמה יחזור אל כל מה שהניח בצד, כך חשב לעצמו. אבל המלחמות לא מתחשבות בתוכניות - אפילו לא בתוכניות שלהן עצמן. גם המפות בחדר הפיקוד יודעות את זה, כשהן משורטטות בדיעבד.
וגם הוא ידע את זה, אבל לא ידע שלא יחזור.

ואז התחילה המלחמה.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.