שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

חיי ומותי כמוציא עיניים

בפעם הראשונה שזה קרה לי הייתי בטוח שאני מת. מה שהוכיח לי שטעיתי היה שראיתי את עצמי ממשיך לחיות - ללכת ולדבר כרגיל. זה מאוד מפתיע איך במצבים הכי מלחיצים ומפחידים אפשר עוד לחשוב בהגיון. מאז הייתי רואה את עצמי הרבה פעמים, ועם הזמן גם למדתי לשלוט בזה. פתאום העיניים שלי היו כאילו יוצאות מהמקום, ועוברות למקום אחר. הייתי רואה את עצמי מהצד.
יותר מאוחר הבנתי למה חשבתי בהתחלה שאני מת. פשוט חשבתי שהנשמה שלי עולה מהגוף וממשיכה לרחף. זה קישקוש שכל הזמן מספרים לנו ומראים לנו בסרטים, אבל הדמיון שלנו לפעמים כל-כך תמים, עד שאנחנו לא יודעים להבדיל בין מה שסיפרו לנו למה שאנחנו באמת יודעים. אני, בכל אופן, המשכתי לחיות, רק שהחיים הפכו להרבה יותר מעניינים.

העניין הזה התפתח בהדרגה. בהתחלה זה היה קורה פתאום, בלי שהייתי מוכן. אחר כך התחלתי להתאמן. הייתי יושב בחדר ובוהה באוויר, מתאמץ נורא, מכווץ את העיניים, ולא מצליח. אבל יום אחד, כשכמעט נכנעתי והלכתי לישון, הרגשתי פתאום שאני מתרחק מעצמי, וכאילו מתקרב לארון שעמד מולי. באותו רגע ידעתי שתפסתי את העניין. מאז כבר לא הייתי צריך להתאמץ. הייתי מצליח די בקלות לשנות את זווית הראיה, אבל הייתי מאוד מתעייף מזה. הייתי יכול לישון אחר כך שעות. לקח לי המון זמן לשחזר את ההצלחה של הפעם הראשונה, הספונטנית. עבר אולי חודש עד שהצלחתי בכלל לסובב את הראיה ככה שאני אראה את עצמי. כשזה קרה הייתי מאושר. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהבנתי מה זה אושר. הרגשתי מין שמחה כזאת שמתחילה בפנים - הכי בפנים שאפשר - ויוצאת החוצה. בדרך כלל זה הפוך. השמחה מתחילה בחוץ וחודרת פנימה, לפעמים עמוק ולפעמים לא, לפעמים מהר ולפעמים לאט. אני הרגשתי את האושר האמיתי - זה שכולם מדברים עליו ולא מכירים אותו. זה שמאחלים אותו בימי הולדת. ישבתי ככה אולי חמש דקות מסתכל על עצמי ומחייך. עשיתי לעצמי שלום, מחאתי לעצמי כפיים, עשיתי לעצמי פרצופים, ליטפתי את עצמי והרבצתי לעצמי. זה היה מוזר. זה היה אמיתי. כשהרמתי יד ימין, ראיתי את עצמי מרים את יד ימין. עד אז הייתי רגיל לראות את זה בראי ושם זה הפוך, אבל הייתי כל כך רגיל לראי עד שזה נראה לי ישר וכשראיתי את עצמי זה נראה לי הפוך.

אף אחד לא ידע על זה. הייתי יוצא עם החברה שלי ומיד כשהיינו מתחילים להתנשק הייתי מוציא את המבט ומסתכל על שנינו מרחוק, מלמעלה. זה היה כמו לראות סרט. מה שהיה הכי מוזר זה שראיתי את עצמי עוצם עיניים. אולי בגלל שלא ממש ראיתי דרך העיניים שלי. באותו זמן כבר שלטתי על זה לגמרי, אבל המשכתי להתאמן. ניסיתי לעקוף מכשולים בראיה. הייתי עומד מול בתים ומנסה להרים את הראיה שלי מעליהם ולהוריד אותה מאחוריהם. לא הצלחתי. ברגע שהעיניים הנודדות שלי לא היו בקו ראיה עם העיניים האמיתיות הייתי מאבד את זה. הייתי ממשיך להתאמן על זה, אבל הייתי גם עושה אימונים רגילים בשביל לשמור על כושר. הייתי הולך ברחוב, וכשהייתי רואה בחורה הולכת עם חצאית מיני, הייתי זורק מהר את הראיה שלי אל מתחת לחצאית. זה היה מאוד מצחיק כי הבחורות לא היו יכולות לחשוד בכלום.

לא הצלחתי לעקוף מכשולים בראיה, אבל היה לי משחק חדש. הייתי יכול לראות דברים כאילו מהעיניים של מישהו שנמצא בקו הראיה שלי. במשחק כדורגל, למשל, כשהיה פנדל הייתי נכנס לעיניים של השוער. זה היה מאוד מפחיד. אני לא מקנא בשוערים שעומדים לבד מול פנדלים. הייתי הולך לטיילת, וכשראיתי זוג מתנשק הייתי נכנס לעיניים של הגבר. כמעט הצלחתי להרגיש את הלשון של האשה בתוכי, ואת הידיים שלה מלטפות אותי. זה היה כמעט כמו להיות שם, ובסך הכל זרקתי את העיניים שלי לשם - לא יותר.

הייתי זורק את הראיה שלי כמעט כל הזמן. אפילו כשהייתי נוהג הייתי מסתכל על זה מהצד. זה היה מפחיד, אבל אף פעם לא קרה שום דבר בגלל זה. את רוב הדברים שאנחנו עושים הרבה יותר נוח לראות מהצד. היה לי קשה להאמין שכל כך הרבה זמן הסתדרתי עם עיניים בין המצח לאף. הייתי מחזיר לשם את הראיה רק כשהייתי אוכל.

כמה שניות לפני שנהרגתי הייתי שמח באופן מיוחד. עשיתי את התרגיל הזה עם החצאית, וגיליתי שלבחורה ההיא לא היו תחתונים. זה נמשך רק כמה שניות אבל זה היה מין הישג כזה שעוד לא היה לי. הלכתי ככה, עם המבט מופנה אחורה, עדיין מסתכל על הבחורה ההיא שנראית כמו כל שאר הבחורות ברחוב, ואף אחד חוץ ממנה וממני לא יודע שאין לה תחתונים, וכמו אידיוט ירדתי לכביש. כששמעתי חריקת בלמים זה היה מאוחר מדי. משכתי את המבט שלי מהר בחזרה ועוד כשהוא היה בדרך פגעה בי המכונית ההיא. כששכבתי ככה וכולם התכופפו מעלי כדי לעזור לי, העליתי את המבט למעלה. פתאום זה היה מאוד קשה. הייתי צריך להתאמץ נורא, וידעתי שאני עוד מעט מת. אף אחד בעולם לא ידע את הסוד שלי, והיה מאוחר מדי לספר אותו באותו רגע. הסתכלתי על עצמי, שוכב שם בתוך שלולים דם. אם לא הייתי מתפתל מכאבים זה היה נראה כמו סרט. התחלתי לאבד את הראיה, לא שלטתי על המבט שלי. כשראיתי את האמבולנס מרחוק חשבתי שעוד יש לי סיכוי, אבל הראיה שלי צנחה בחזרה, או שעפה למעלה במהירות - אני לא בטוח, וכשהאמבולנס עצר שם כבר הייתי מת.