בורא פרי הגפן

כשהייתי קטן היה בשכונה שלנו משוגע.
הוא היה יושב ברחוב, על הספסל מול החנות של הירקן, ושותה מים מבקבוק ישן. הירקן אהב להתגרות בו ולצחוק עליו, ואני הייתי עובר שם ומשפיל את המבט. הירקן היה צוחק, המשוגע היה צועק ומקלל אותו, ואני הייתי מתבייש, ולא יודע למה.

יום אחד, בחורף, כשהייתי בן שבע או שמונה, חזרתי הביתה ועברתי ליד החנות שמול המשוגע. היה קר אבל עדיין לא היה גשם. בעצם אולי זה היה סתיו. האמת היא שאף פעם לא הבנתי ממש את ההבדל בין הסתיו לחורף. גם כשהמורה דיברה איתנו בכיתה א' על עונות השנה, אמרתי לה שזה לא נכון. העונות לא מתחלפות לפי השמות האלה. אבל כולם צחקו עלי ואמרו שאני טיפש, ואני שתקתי כי חשבתי שאולי בכל זאת המורה יודעת יותר טוב.
נזכרתי בכל זה באותו יום, ליד החנות של הירקן. כי בדיוק כשהעזתי, כמו תמיד, לפזול הצידה כדי לראות את המשוגע, התחיל הגשם. פתאום. גשם מאוד חזק. לא היתה לי מטריה, וכעסתי מאוד על המורה שאמרה שגשם יורד בחורף. אני חשבתי שבסתיו לא צריך מטריה, כי זה עדיין לא חורף. פתאום חשבתי שאולי בכל זאת צדקתי בקשר לעונות, ושמישהו בעצם סתם עשה מין הפרדה כזאת, והמציא להן שמות, רק כדי שהמורות בכיתה א' לא יתבלבלו ויסתבכו עם ההסבר.

ברחתי לכניסה של איזה בית, והסתכלתי על המשוגע. הוא כבר לא ישב על הספסל. ראיתי אותו עומד, פורש ידיים לצדדים, ומסתכל למעלה. אולי הוא גם חייך אבל הייתי קצת רחוק מדי בשביל להבחין. ואז הוא הרים את הבקבוק הישן שלו, וצעק: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן!!!". הוא ניסה לתפוס את הגשם בבקבוק שלו, והמשיך לצעוק את הברכה הזאת: "בורא פרי הגפן...". הירקן הפסיק לסדר את הארגזים והסתכל על המשוגע. כולם הסתכלו עליו, אבל לא היה אכפת לו. הירקן צחק, ורצה להתגרות במשוגע, כמו תמיד, אבל היו לו ארגזים לסדר.

כשהגעתי הביתה חשבתי על זה. הייתי בטוח שיש לו סיבה. הייתי בטוח שיש איזה סיפור עצוב, משהו שקרה לאיש הזה ובגלל זה הוא מתנהג ככה. שבוע שלם ניסיתי לחשוב מה גורם לאדם לברך את הגשם הראשון "בורא פרי הגפן", ולא הצלחתי. באותו שבוע לא הכנתי שיעורים כמעט בכלל, והיה לי מזל שהמורה לא תפסה אותי. ואז, באחת ההפסקות באתי אליה וסיפרתי לה. שאלתי אותה למה הוא עושה את זה. היא דווקא היתה נחמדה. היא הושיבה אותי מולה, והסבירה לי בסבלנות שכמו שלפעמים אני חולה, ויש לי חום או כאב בטן, יש אנשים שחולים בצורה אחרת, ובגלל זה הם מתנהגים מוזר. "הוא לא משוגע!", אמרתי לה בבטחון שהפתיע גם אותי. היא חייכה וניסתה להסביר לי שוב, אבל אז היה צלצול, וכל הילדים נכנסו לכיתה. "נמשיך לדבר אחרי השיעור...", היא אמרה לי, אבל אני התחמקתי ממנה ובסוף היום רצתי הביתה. חשבתי שהיא תספר לי את הסיפור שחיפשתי, שבגללו הוא מתנהג ככה. להגיד לי שהוא משוגע כי הוא חולה בראש זה הכי קל. גם הירקן אומר את זה, ולא צריך להיות מורה בשביל זה.

המשוגע ההוא המשיך לשבת שם, ולשתות את המים שלו, והירקן המשיך לצחוק עליו, אבל יום אחד המשוגע נעלם, ואני שוב התחלתי לחפש את הסיפור שלו. חשבתי על המשפחה שלו. אולי יש לו ילד כמוני. ואולי בבית הם מברכים על כל דבר שקורה, כמו שהוא מברך את הגשם הראשון. כל הזמן הדהדו לי בראש הצעקות שלו שם ברחוב: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן!!!".

אחרי כמה חודשים, כשהייתי קצת יותר גדול, והמשוגע עדיין לא חזר לשם, ניגשתי לירקן. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מקרוב כל-כך. הוא היה שמן ומגעיל, ועישן כל הזמן עד שהיה לו קול של מפלצת. לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותו: "אתה זוכר את המשוגע? איפה המשוגע? זה שהיית צועק עליו כל הזמן...". הירקן היה המום לרגע, והסתכל למטה כדי לחפש מאיפה באה השאלה הזאת. כשהוא ראה אותי הוא התחיל לצחוק צחוק כזה איטי וחזק, כמו של האנשים הרעים בסרטים. "חה... חה... המשוגע... חה... חה... חה... לקחו אותו לבית משוגעים. השכנים לא אהבו אותו... חה... חה... " הוא אמר והלך לסדר את הארגזים של הפלפלים.

חזרתי הביתה בהליכה איטית. לקחו אותו לבית משוגעים. השאגות של הירקן היו מאוד משכנעות. המשוגע היה כנראה באמת משוגע, ואני בזבזתי המון זמן על הנסיונות להמציא את הסיפור האמיתי שלו, ואפילו לא עשיתי שיעורים בזמן הזה. נכנסתי הביתה, ומזגתי לעצמי כוס מים. ואז פתאום נזכרתי במורה, ואיך שהיא ניסתה להסביר לי על המשוגע. באותו יום הבנתי שגם המורה מכיתה א' צדקה, ושבאמת יש הפרדה בין הסתיו לחורף.
החורף מתחיל כשיורד הגשם הראשון. כשהמשוגע מברך "בורא פרי הגפן".

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.