האיש בלי הפנים

בכל פעם שרצה לצאת החוצה, לרחוב, הוא היה נסוג ומתקפל. היה מתישב על קצה מיטתו, טומן את ראשו החלק בין ידיו ומדמיין את כל האנשים האלה, האמיתיים, מביטים בו. את כל הנשים סופקות את ידיהן. את כל האמהות מרחיקות את ילדיהן מלהביט בו, באיש המפחיד הזה. באיש בלי הפנים, שכולם רואים לו את המחשבות. אחר-כך היה נשכב על המיטה, פורש את רגליו ומיד מתכווץ שוב, הכי קטן שאפשר. מנסה לברוח ולא יודע לאן. וכך היה נרדם, וחולם את החלום שלו שוב: הוא הולך ברחוב, וכל האנשים עוברים מולו. לאף אחד מהם אין פנים. אין עיניים, אין אף, אין פה. ראש חלק. ורק מחשבותיהם זועקות מתוכם החוצה, כמו מחשבותיו שלו. הוא מביט בהם, מחייך, ועיניו נוצצות. ואז הוא מפנה את מבטו למעלה, ורואה את הבתים. וכל הבתים חלקים, ללא חלונות, ללא דלתות. הקירות ריקים ולבנים, והוא משפיל את מבטו בבושה, ואז מזדקף ורוצה לזעוק לשמיים. אבל הוא לא מצליח, והשמיים לא עונים למי שאינו יכול לזעוק.

הוא התעורר, ניגב את זעתו במטפחת, והתישב שוב על קצה המיטה. ושוב הוא ידע שגם אם לא ראו אותו, כולם יודעים מה הוא חושב. ועל-אף כל זאת, הוא קם.

כשיצא שטף אור השמש את פניו. הוא הרגיש את החמימות הזו, שכל-כך מזמן לא ידע. הוא הרגיש את נקיון האויר. הוא הרגיש את המרחב האינסופי, אפילו של רחוב בעיירה, לעומת הבית הסגור בו שהה כל הזמן הזה, ונדמה שלרגע קט אולי שמח קצת.
האנשים הביטו בו. חלקם בפליאה, חלקם בסקרנות, חלקם בפחד, חלקם ברחמים. רובם לא הכירו אותו, למרות שחשב אחרת. הם עברו מולו, ובמוחו צפו כל הסיוטים. הוא לא ידע אם טעה כשיצא החוצה, או הטיב לעצמו. אולי עכשיו יוכל לישון בלילות? אולי ילמד להתרגל להליכה ברחוב ויעשה זאת שוב? ואולי כבר יוכל להפסיק לבקר ברחוב? אולי האנשים יתרגלו למראה הנורא של האיש שאין לו פנים?

מולו הלכה אשה צעירה, אוחזת בידו של ילד. כשראתה אותו נבהלה. אולי כי הכירה את מחשבותיו החשופות. ידיה הזדרזו להסתיר את האיש בלי הפנים מעיניו של הילד, אבל זה היה מאוחר מדי. הילד ראה. הוא אימץ את מצחו לרגע ואז שאל אותה בקול: "אמא, למה האיש הזה בוכה?"

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.