שני הספרים הראשונים שלי יצאו לאור ומחכים לקוראים, גם בפורמט אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספרים מודפסים וכרוכים, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה:

לפרטים נוספים לחצו כאן

תודה,

פרשת דרכים

הערב, כשיחזור, היא תגיד לו. היא החליטה. יותר מדי זמן משכה את זה, מרגישה כאילו החיים המשותפים שלהם ממשיכים רק מכוח אותה תנופה שניתנה להם בהתחלה. החיים האלה חסרי הינע, זורמים מעצמם בירידה תלולה. היא הציתה עוד סיגריה וניסתה שוב לתכנן איך היא תפתח את השיחה, מה בדיוק כדאי להגיד. אולי זאת ההזדמנות שלה להגיד לו סוף סוף את כל מה שהיא מרגישה, הכל. שידע. ואולי בעצם אין טעם. הם יפרדו, ילכו לכיוונים אחרים, ואין טעם שידע את מה שלא ידע עד עכשיו. שוב ושוב התלבטה בשאלה הזאת, ולא ידעה להכריע. אין לה נסיון בפרידות, במיוחד לא בכאלו שבאות ממנה.

יותר מפעם אחת הרגישה כמו שהיא מרגישה עכשיו, אבל החרישה. בכל פעם משהו אחר עצר אותה. טיול גדול שתכננו, מותה הפתאומי של אמו, חגיגות העשור לנישואיהם - תמיד החיים המהירים לא אפשרו לה לבצע את הפניות החדות האלו בפרשות הדרכים שלהם. שוב ושוב מצאה את עצמה חורקת שיניים, שוכחת ומחייכת. כאילו עצם החיוך יפתור את העניין והכל יסתדר מעצמו. בהתחלה חשבה כך באמת. חשבה שהחריקות הן חלק מכל חיי נישואין, ושהחוכמה היא לדעת לעבור על פני התקופות הקשות ולהמשיך הלאה. וגם כשידעה כבר ששתיקתה רק מזיקה לעצמה - גם אז המשיכה לשתוק, ובסתר לבה קיוותה שמשהו ישתנה. לא מתוך שתיקתה, אלא אף על פיה.

אבל החודשים הרבים חלפו והיא ידעה שדרכם המשותפת לא מובילה לשום מקום. עכשיו רק חיפשה את הזמן הנכון, והזמן הנכון אף פעם לא בא אליה, כי אף זמן אינו נכון לדברים כאלה.

הערב, כשיגיע הביתה הם ישבו וידברו. היא תגיד לו כל מה שהיא מרגישה, ואולי רק תגיד את מה שהחליטה. אבל היא החליטה, וזה מה ששימח אותה.

בדיוק כשמעכה את בדל הסיגריה למאפרה צלצל הטלפון. כל כך היתה עסוקה במחשבות, עד שלא שמה לב שהוא מאחר. רגע של היסח דעת, מהמורה בכביש, או אולי נהג אחר שלא ציית לתמרור שהיה מולו. תמיד יש סיבה, אפילו אם היא לא היתה ברורה עדיין. אבל לה היה הכל ידוע כבר. הקול בטלפון המשיך לדבר כשהיא כבר הפליגה בדמיונה אל שנים ארוכות בין כסאות גלגלים לטיפולים כואבים וממושכים.

היא אספה את קופסת הסיגריות שלה מהשולחן ויצאה אליו, חיוורת ורועדת, להיות איתו שם.