אהבתו של הנסיך פילידס

הדהודי תרועת החצוצרות הגוועת לאיטה נדמו כמתערבבים זה בזה ומתווכחים באוזניו של הנסיך פילידס, כשהלך והתרחק על סוסו בשביל הרחב היורד מהארמון אל עמק פירי. הוא עוד הספיק לשמוע את חריקת שערי הפלדה הנסגרים היטב הרחק מאחוריו, ואז הידק שוב את חגורתו, והתמסר לאוושת הרוח הקלה באוזניו, הנחתכת בנקישות הקצובות של הפרסות הצועדות קדימה.

אך גם שעה של רכיבה בין הכרמים המוריקים של העמק לא הצליחה להשקיט עדיין את סערות נפשו של פילידס. הן נטמעו בו זמן רב מדי. לצד המעיין ירד מסוסו, ושניהם לגמו מהמים הצלולים והקרים. האוויר הצח מילא את ריאותיו, נוף הפרא הירוק שטף את עיניו, אך בתוך ראשו עוד ניתכו זעקותיה של אמו, המלכה אדה, מנסות להניא אותו מלצאת לכברת הדרך הזו.

"נסיך בן מלכה", אמרה לו, "לא ראוי לו שיבחר כלה מפשוטות העם. אהבתה תפגע בך בדרכים שאינך יכול לראות, אהבתך תפגע בה, ובסוף היום אהבתכם תפגע בממלכה כולה". אך פילידס הצעיר מיאן להאמין שיטעה בבחירתו. "אתה אינך מכיר את העם ההפכפך הזה", סנטה בו אמו ממרומי שושלת מלכותה. "אתה אינך יכול להבין את מה שאני רואה. את כובד האחריות המייסרת, שכרוכה בלראות בכלל האנשים האלה 'עם', מבלי ליפול למלכודת של טענה בודדת כזו או אחרת, של אדם בודד, שעלולה לערער את כל המבנה העדין הזה".

אך כל הדברים האלה, ואחרים כגון אלה, רק חיזקו את נחישותו של הנסיך. ומול כל הדברים האלה יצא לבסוף לדרכו, וכל מאודו נתון לחפש את אהבתו האמיתית – בדיוק זו שהמלכה אדה הזהירה אותו תמיד מפני שקרונה – בין הכפרים המרוחקים הפרושים ברחבי ממלכת דבנוס. למצוא את דרכו בין תוכחות אמו, לבין אמונתו היוקדת, בין הצווחות של ציפורי הענק בדרכן לצוד מזון, לבין אימת האלים ומפלצות האמת הגדולות – האימה שהיתה מנת חלקו עוד מזמן ילדותו הנינוחה בארמון.

כשהגיע לכפר קנרוד, גם פילידס וגם סוסו כבר היו עייפים מהרכיבה במעלה הגבעה, אבל מכיכר השוק המוארת בריקנותה בדמדומי הערב, כבר לא היה יכול להבחין באופק בארמון דבנוס, וגם הקולות האלה בראשו פינו את מקומם למחשבות ארציות יותר על בחירה נבונה של יצוע הלילה. מחר, כך אמר לעצמו, אהיה כאחד מבני הכפר הזה. מחר אתעורר לראשונה בחיי כאיש העם, הרחק מבנות האצולה הראויות לי כל-כך, ואפלס את דרכי האמיתית אל כס המלכות.

קול זעקות החיילים קרע את שלוות שנתו של פילידס כשעלה הבוקר הקריר. הוא קם, ניקה את התבן שהתעקש לדבוק בבגדיו המיוזעים, והציץ בזהירות אל הכיכר שמעבר למחסן התבואה הנעול אחריו הסתתר. בהדרגה התגברו הקולות, ככל שנפרשה מולו הכיכר ההומה. שני הגנבים שהובילו החיילים נראו מרחוק כמשלימים עם גורלם המר, אך עם כל צעד שעשה פילידס בחסות ההמון המזדחל, ניכרו יותר תווי פניהם המפוחדים והמבולבלים.
"קודש עושרה של ממלכת דבנוס לא יופר!" חרצו החיילים. לחש לא ברור זרם אנה ואנה בין תושבי כפר קנרוד. "ידעו כל שוברי החוק, הסדר והמוסר, שגורלם הוא אחד! בשם הממלכה, השושלת והעם – ראו נא וראו!"
"תחי ממלכת דבנוס!" הדהדה זעקת סיסמתם של הזאבים המכונפים לצד החיילים, וכאילו רוקנה את דמו של פילידס מעורפו המצומרר, כשהניפו את חרבותיהם וערפו את ראשיהם של שני הגנבים האומללים.

נדמה היה לפילידס שכל העיניים בכיכר השוק נשואות אליו כמאשימות, לפחות במידה בה עיניו שלו היו נשואות אליהם בנסיון להבין את מה שבעצם כבר הבין. אך הקהל הכפרי לא ידע מי הוא זה שנקלע לתוכם. בגדיו כבר היו פשוטים ורגילים עוד כשיצא למסע – כשלושה שבועות טרח על עיצובם ותפירתם טוואי הארמון רב הידיים, בפקודת נחישותו של פילידס – ועכשיו גם חרבו המלכותית לא הסגירה אותו, לאחר שהטמין אותה עוד אתמול בין השיחים שבסמוך לנהר פירי.

בצהריים נכנס בזהירות לאחד מבתי האוכל המקומיים. הוא השתהה ארוכות מול ציורי הענק על התקרה, הקישוטים היקרים, וסיסמאות המילים הכבדות החרוטות באבני הקירות – אך כל מבטיו היו הסוואה נבוכה לנסיונו להבין במהירות את נוהגי הישיבה והתשלום במקום, שחלילה לא ייראה בעיני הנוכחים כזר.
ולמרות שידע שהאלים – או חמור מזה, החיילים – עלולים לחשוף את שקריו, ליהג באוזני המקום משהו על מסע העסקים שהביא אותו לכאן, ועל סחורתו שאזלה כבר, ואולי גם רמז משהו על היותו גבר מבוסס שמחפש אחר אישה להקים איתה משפחה.
אבל בית האוכל בשעת הצהריים הזו, כמו הכפר כולו לאורך כל היום, נראו כמנומנמים או עסוקים בענייניהם חליפות. רוכלים בשוק העבירו זה לזה בדממה שקים מלאים כל-טוב, שנגיטים משושי-ידיים עסקו בחריצות ביצירת סחורות ושיקויים חדשים, חיילים עברו מדי פעם ברחובות הרחבים, מחמירים את סבר פניהם של כולם, ורק בנות הכפר נדמו כנעלמות מכל אלה – ספונות בבתי הפאר הענקיים וטורחות בטיפוח חיי הרוח והקודש של הכפר.

לקראת ערב חמק פילידס אל אורות העיירה הסמוכה, מתעכב במבטו על מצודת השיטור המרשימה החולשת על פרשת הדרכים היורדת מגבעת קנרוד. המצודה נראתה רגועה וריקה, ופילידס תהה אם כל מאורעות אמש קרו והתקיימו, או שמא רק חלום היו. אבל החלומות לעולם יהיו מנת חלקו של הרוכב הבודד, שתמיד יהיה זר בארצו, כפי שהיה זר בארמונו. וכפי שנגזר עליו, באין בת-יורשת, לשאת את עול השושלת מכאן והלאה, כך גם גזר על עצמו לתור את הממלכה כולה ולחדש ימיה מעתה בעצמו.

חגיגות הערב בעיירה השכיחו לזמן מה את מחשבותיו, והוא התמסר לססגוניות השירה והמחול שהציפו את הרחובות. נשות העיירה לבשו את מיטב בגדיהן וקראו כתבי הגות מרגיעים מעל בימות האבן, וגם פילידס התמסר למילותיהן. בהמות צבעוניות שוטטו בין האנשים, מחלקות תקרובות מזון מפוארות ורחבות, מהן השביע את כרסו גם הנסיך המוסווה. לעת לילה, נראה היה שכולם כבר מבושמים מהמזון ומדברי הרוח, ומבטם כבר היה רך גם כשהגיעו הזאבים המכונפים לאסוף את מס החודש. "האמת היא המוסר!" התגבר קולן של הנשים. "רגלי הממלכה וידיה – עושר גוף ולבב!" הקריאו מולו, מאושרות ומיוסרות במבטן, את המילים שנשאה באוזניו גם אמו, המלכה אדה, ושנשאה היא מקולות סבתה, ואם-סבתה עוד לפניה. ורק בפינת רחוב נשמע אולי שמץ זעקה של מישהו מתוך צלליות מטושטשות, אך לבסוף גם זו השתתקה בקול צלצול או המהום של חרב חדה.

שיכור והמום טיפס פילידס בכבדות במדרגות האבן אל החדר ששכר בפונדק המקומי. את נערתו לא הצליח למצוא, ותחת זו מצא ארץ של עושר ופחד. לא כך ירצה את ממלכתו, כשיבוא יומו. בלבו הבטיח לעצמו שיוכל להגן על מורשת הממלכה גם בלי אימת האנשים הפשוטים שבקרבם רצה למצוא את אהבתו. לא יהיה טעם בכך שיחזור עכשיו אל הארמון וישטח בפני אמו את מה שראה ושמע. הרי הוא סמוך ובטוח שהיא יודעת הכל מפי החיות הגדולות שדבריהן תמיד אמת. ברירתו של פילידס אחת היתה – להמשיך ולתור את אהבתו, שתגאל את השושלת מכל זה.

וכך, עלה פילידס על סוסו בבוקר השלישי, ורכב הלאה בכוח מחשבותיו המבולבלות והסוערות, שכאילו סעדו את בטנו המתרוקנת ורוחו הדומעת. נצנוצי השמש נדמו כמערבבים את מי נהר פירי ומסערים אותם, כשחשף את המחבוא אליו חזר, וענד שוב את חרבו.
עייף ורעב רכב לבדו, כשהזעקות האיומות של אנשי הכפרים מתערבבות בראשו, ומופרות לפתע בבכי חרישי ורחוק של נערה. פילידס ירד בשביל המוביל אל העמק, עוקב באוזניו אחרי הקולות המתגברים והולכים, ומהדהדים עד חורמה כשנעצר לפתחה של המערה שבצלע ההר.
מתוך המערה פנימה, בקעו הקולות, ופילידס צעד לעבר הפתח, כשפתאום זינקה לעברו לטאה גדולה ואדומת גב. היא חסמה את דרכו, ונדמה שהצעד הזה שלה לבדו חיזק את קול הבכי בתוך המערה.
"סורי מדרכי, מפלצת איומה!" זעק פילידס לעברה את כל רוח המרד שאסף במסעו.
הלטאה התקרבה אל פילידס, והוא נרתע מעט והושיט את ידו לשלוף את החרב. אז פתחה הלטאה את פיה, והכריזה בלחש: "בעושר תשכר בני אדם, וברוע לב תשקר עד זוב דם. מי היא זו? האם תדע? המערה שלך, אם תענה לחידה!"
באבחת רגע אחד הבין פילידס למה התכוונה הלטאה. הוא ידע זאת היטב עת הידק את אחיזתו בידית החרב, אך כבוד משפחתו לא הרשה לו להשפיל את עצמו ולענות לה. תחת זאת הוא שלף את חרבו וצעק: "חצופה שכמותך!"
"בעושר תשכר בני אדם, וברוע לב תשקר עד זוב דם...", חזרה הלטאה בקול צרוד על החידה.
"תחי שושלת דבנוס!!!", הכריז ללא היסוס הנסיך פילידס לעבר הלטאה הגדולה, זינק אליה, ובמכת חרב אמיצה אחת שיסע את ביטנה. הלטאה זעקה זעקת מוות, ונפלה ברעש חזק אל האדמה, ופילידס החזיר את החרב לחגורתו, ומיהר לתוך המערה, לעבר קולות הבכי.

במרחק צעדים מספר, בפינת המערה, ראה אותה פילידס. נערה צעירה, יושבת בודדה ובוכה את הבכי שחתך בקולו את העמק. 'הנה הנסיכה שלי, אותה הצלתי מיד המפלצת...', הרהר וקרא אליה: "נערתי, נסיכתי. פילידס הנסיך בא לשאתך אל הארמון! קומי, ואל נא תבכי...".
הנערה קמה, ומחתה את דמעתה. היא היתה גבוהה ורזה, עיניה הביטו בו באושר שלא ראה כמותו לא במסעו, ולא בדמיונו. והוא ידע שהנה המסע ההפכפך הזה קרב אל קיצו, ככל שהוא מתקרב אל הנסיכה הראויה הזו. היא ניגשה אליו בחושך, נצמדה אל גופו העייף והמאובק, והביטה מקרוב בעיניו הגאות. שפתיה התקרבו לאט לשפתיו, ופיה נפתח מעט. פילידס עצם את עיניו בהנאה כשנדבקו שפתותיהם בנשיקה מלאת יצר. הנסיכה אחזה בגופו המוצק של פילידס, והוא אחז בגופה הרך, והם המשיכו להתנשק דקות ארוכות.
ובתוך כל זה שבה פתאום ועלתה בחזיונו של פילידס אותה לטאה שהכריע, כשגופו האמיץ החל רועד. הוא ניסה למשוך את עצמו מתפיסתה של הנערה, ולא הצליח. ואז הבין, הבין היטב את שהתחולל שם. "בעושר תשכר בני אדם, וברוע לב תשקר עד זוב דם" – לא המלכה אדה היא. זו הנשיקה. נשיקת האהבה שבעושר הנאתה מעבירה אנשים מאוהבים על אמת דעתם, ועתה – ברוע לב? תשקר? עד זוב דם?
פילידס פקח את עיניו בבעתה. הוא ראה את עיני הנערה צוחקות ובוערות באש אדומה. הוא ניסה לשווא לנתק עצמו ממנה, והרגיש את לשונה בחיכו, שולחת גרורות ארוכות לעבר ראשו, מוחו, ובטנו. ציפורניה של הנערה ננעצו בבשרו, ולשונותיה חדרו אל קרבו, קרעו את קרומי שריריו, ונקשרו סביב לגופו. פילידס צעק מכאבים, אך צעקתו נבלעה בתוך פיה של המפלצת. עיניה היו עתה גדולות ויוקדות בלהבה גדולה. לשונותיה הארוכות המשיכו להתפצל בקרבו, והוא הרגיש את גופו נקרע לגזרים, את כל איבריו נשפכים אל אדמת המערה, ואת כל רוחו נשאבת אל פיה של נערת חלומותיו.

© כל הזכויות שמורות. רובי גורדון.