מגרש השעשועים

החיים שלך הם נהר שזורם מההרים. כל סלע וכל גזע בדרך מאלצים את הזרם לפנות לכיוונים חדשים, ומכל המהמורות הוא מעצב לעצמו את האפיק המתאים לו ביותר - את הדרך המפותלת של חייך.
רק לך ניתנת הבחירה, והיא יוצאת ממך ובו בזמן מעצבת אותך.
בכל רגע חולף, בכל מבט על העולם, חבוי סיפור קטן שנחרט על דף בספר החיים שלך, ובכל סיפור כזה נזרעים הזרעים שינבטו ברגע אחר, בדפים הבאים של הספר.
הספר הזה הוא סיפור של מסע. כל צעד במסע הוא דף בספר, ומכל צעד ניתנת לך הבחירה של הצעד הבא, שנקבע רק מתוך בחירת משמעות לצעד הקודם. כל בחירה תשפיע על המסע, וכל מסע יסתיים בכך שאלמד דברים אחרים ממה שהייתי לומד במסע של בחירות אחרות.

ימי שלישי הם הימים הכי רחוקים שיש. רחוקים מכל סוף שבוע. בקיץ ימי שלישי הם הכי חמים, ובחורף הם הכי קרים.
באותו יום שלישי יצאתי מהבית וכרגיל עמדתי בדלת כמה שניות, מנסה להיזכר מה שכחתי לקחת. כשהתחלף היאוש מהשיכחה ביאוש מאי-המציאה הסתובבתי והתחלתי לצעוד בשביל שמוביל אל הרחוב.
תמיד כשאני יוצא מהבית יש לי הרגשה ששכחתי משהו. אני מחטט בכיסים, עומד מחוץ לדלת שעדיין קצת פתוחה, ומנסה לחשוב מה יכולתי לשכוח.
לפעמים אנחנו כל-כך עסוקים בלנסות לדעת מה שכחנו, עד שאנחנו מזניחים את המחשבה על מה שאנחנו באמת צריכים.

השיכחה מקבלת משמעות רק כשאנחנו יודעים מה שכחנו, וזה קורה מאוחר מדי - כשאנחנו נזכרים.

כשהלכתי בשביל היוצא מן הבית, הרגל שלי נצרבה על-ידי צמח הסרפד. התכופפתי והסתכלתי עליו מקרוב.
מתחת לצמח הסרפד מצאתי את העשב שאין לו שם, אבל תמיד הוא גדל ליד סרפדים. קטפתי כמה עלים עגולים ממנו, ושפשפתי את מקום הצריבה. הכאב עבר.
הפתרון לכל בעיה נמצא תמיד מאוד קרוב אליה, כי אין לפתרון קיום בלי הבעיה.

השמות המוכרים לנו הם רק של הדברים השליליים בחיינו כי אנחנו לא מקפידים לתת כבוד לדברים החיוביים.

העץ בכניסה לבית גדל קצת מהשנה שעברה. הוא גבוה מאוד ורחב מאוד, ולמרות שהעלים שלו מרפרפים ברוח, העץ כולו יציב וחזק. כי למרות שכל ענף זז קצת אחרת ברוח ונראה שהעלים זזים לכיוונים שונים, ברור שכל ענף הוא חופשי ומוגבל באותו זמן: חופשי בגמישותו אל מול הרוח, ומוגבל על-ידי הענפים שמהם הוא צמח.
למרות שאנחנו רוצים להיות חופשיים, אנחנו יכולים לצמוח רק על גבי בסיס שהוא יותר יציב מאיתנו.

בלי מידה מסוימת של חופש אנחנו הופכים שבירים ולא יכולים להתפתח.

לברווזים בפינת החי יש בריכה קטנה ומיכל שמספק להם אוכל, והם משתכשכים כל היום במים ונהנים. התקרבתי לגדר והתבוננתי בהם כמה דקות. לאט לאט שכחתי שיש משהו שמפריד בינינו, והרגשתי שאני לא רק צופה בהם אלא ממש מבקר אותם בביתם. הברווזים יכולים לעוף משם, אם ירצו, אבל הם כנראה לא רוצים. מדי פעם הם מתקרבים לגדר נתקלים בה, וחוזרים לבריכה הקטנה ולמיכל האוכל שלהם.
אבל אז התרחקתי קצת, כשפניתי ללכת משם, וכשהתרחקתי ראיתי שוב את הגדר. הברווזים נשארו בפינת החי ואני הבטתי עליהם עוד כמה שניות מבין הסורגים.
כשאנחנו מרגישים קירבה אנחנו שוכחים את המגבלות הטבעיות ורואים את החורים בגדר, ולא את הגדר עצמה.

כשכל הצרכים שלנו מסופקים אנחנו מנוונים את היכולת שלנו לגבור על מחסומים וגדרות באמצעות מעוף.

בקצה הרחוב ניצבת המאפיה. בכל בוקר עולים ממנה ניחוחות של לחם טרי ושל עוגות מתוקות, והדרורים מתקבצים על המדרכה כדי ללקט פירורים. על הספסל ממול יושב אדם זקן, ומחלק פירורים משלו לדרורים. הוא אוחז את הפירורים בידו וקורא לציפורים הקטנות לבוא. אבל הדרורים תמיד מלקטים את הפירורים מהמדרכה. אם יזרוק הזקן את הפירורים שלו למדרכה, יתקרבו הדרורים ויאכלו. אבל הדרורים, גם אם יתקרבו לבני האדם מאוד, אף פעם לא יאכלו מידם.
כשהייתי קטן היתה לי תרנגולת, והיא היתה אוספת ברצון מכף ידי את המזון שנתתי לה. נזכרתי בה כשראיתי את העופות תלויים באטליז שליד המאפיה, את הדרורים שמקפידים לאסוף את מזונם רק מהמדרכה, ואת הזקן שמתעקש להמשיך ולנסות.
החופש יקר יותר מכל קניין ומכל מתנה.

רק הענקה שאינה מלווה בציפיה לתמורה תהיה הענקה אמיתית וארוכת שנים.

בקצה הרחוב גר הטורקי. פעם שאלתי אותו איך הוא הגיע לכאן, והוא סיפר לי על הכפר שלו בטורקיה. בכל בוקר היה עובר בכפר הדולמוש - מונית גדולה מלאה באנשים. בכל בוקר הטורקי היה רואה אנשים אחרים יושבים בדולמוש. הם נוסעים אל העיר הגדולה, כך שמע פעם. כשהיה ילד גם הכפר נראה לו גדול מאוד, ועוד שנים רבות אחר-כך הוא לא ידע מה יש מעבר לו, איפה העיר הגדולה הזאת, איך היא נראית, ומה עושים בה.
עד שיום אחד הוא עלה על הדולמוש ונסע אל העיר. אחרי אותו יום הוא לא חזר לכפר.
בכל יום עוברת לידנו הזדמנות לשנות את חיינו, ואנחנו רק צריכים להחליט אם לקחת אותה או לא.

מסע שתתחיל בלי שתדע מה יעדו לא יסתיים לעולם.

כשעליתי לאוטובוס ירדה ממנו אשה כבדת יום. היא הביטה בי לרגע כשחיכיתי בנימוס שתרד למדרכה, ואני הבטתי בה. למרות שהיתה זאת שעת בוקר, מבטה היה עייף ואולי קצת כעוס.
חשבתי לעצמי שאולי היא הגיעה לעוד יום של עבודה, במקום שהיא לא אוהבת להיות בו, ועוד לפני שהגיעה היא רוצה ללכת. אבל היא לא יודעת לאן, וגם לא יודעת איך. כל מה שנשאר לה הוא האוטובוס הזה, שלוקח אותי מביתי אל מסע חדש, ואותה אל מקום שקרוב לבית שלי, אבל הוא מסע ישן שהיא מכירה ושמרחיק אותה מהבית שלה.
דלת הכניסה של אחד היא תמיד דלת היציאה של אחר. נקודות ההתחלה והסיום שלנו קובעות גם את דרכנו.

חשוב לנו לספר לעצמנו סיפורים על כל דבר שקורה לנו, רק כדי שנוכל לבנות דרכם את המשך סיפור חיינו.

נהג האוטובוס חיפש את הנתיב שבו נוסעים הכי מהר. אבל בגלל שאין נתיב אחד כזה, הנהג התפתל בין הנתיבים בכביש. בכל פעם היה נדמה לו שהנתיב השני יותר פנוי.
זה היה קצת מוזר. הנהג אולי יגיע לים בזמן מאוד קצר, אבל מיד הוא יסתובב ויתחיל את המסלול בכיוון ההפוך. אולי הוא רצה שאנחנו, הנוסעים, נגיע מהר. או שאולי הוא רצה שלא ישעמם לנו בנסיעה.
כדי להיות יעילים אנחנו צריכים לדעת להתאים את עצמנו בכל רגע לתנאים המשתנים שסביבנו.

כשאנחנו מסתכלים כל הזמן על אחרים נדמה לנו שאנחנו מפסידים משהו, ואנחנו לא מרוצים אף פעם מהמצב הנוכחי שלנו.

באנגליה פגשתי את הסנאי האדום העצוב. שאלתי אותו מדוע הוא עצוב, והוא סיפר לי שכל הסנאים האדומים עצובים.
הסנאים האדומים היו הסנאים היחידים באנגליה, סנאים ילידי המקום. אבל יום אחד, לפני יותר ממאה שנים, הביאו בני-האדם את הסנאים האפורים לאנגליה. האפורים היו גדולים וחזקים יותר, ולאט לאט, האדומים - בני הבית - התקשו לשרוד.
היום אין הרבה סנאים אדומים באנגליה, ואלה שנשארו הם עצובים.
לפעמים מעשה תמים ופשוט של אחד יכול לגרום סבל להרבה.

גם דברים דומים לפעמים לא יכולים להתקיים זה לצד זה.

דגי ה-Horse Mackerel, כך סיפר לי הדייג ההולנדי, הם דגי הטונה הגדולים ביותר. אבל בכל פעם שדייג מהולנד תופס דג כזה, הוא זורק אותו בהרגשת חוסר מזל בחזרה למים.
זה לא בגלל שההולנדים לא אוהבים לאכול את הדג הזה. להיפך אפילו. אבל הדג הזה מלא בעצמות צפופות בצורה בלתי נסבלת. הדייגים המקצוענים מוכרים את הדגים האלה בשוק, משם הם עושים את דרכם באוניות ליפן. היפנים מוציאים את העצמות מהדגים, והופכים אותם לחטיפים מטוגנים - "מקלות דגים", אותם מייצאים בחזרה להולנד.
כי ההולנדים לא יודעים לטפל בדגי המקרל הגדולים, אבל מאוד אוהבים לאכול מקלות דגים מטוגנים.
כשאנחנו אורזים משהו מוכר באריזה שונה, הוא נראה לנו אחרת.

יש דברים שנראים לנו חסרי תועלת עד שמישהו אחר עוזר לנו להבין אותם.

במורדות ההרים של צפון איטליה ראיתי את הפרח הכי יפה שנברא. צבעיו העזים היו מחולקים בעדינות על עלי הכותרת הדקיקים שלו, ומידותיו היו מושלמות.
קטפתי אותו מהשדה, והנחתי אותו בעדינות בין דפי ספר שהיה איתי. פרחים מיובשים הם תחליף פשוט, אבל בעל אורך חיים. כשהגעתי לאכסנייה פתחתי בזהירות את הספר בעמוד הנכון כדי להסתכל על הפרח.
מה רבה היתה תדהמתי כשראיתי שהפרח איבד את מידותיו הטובות, התכווץ, וצבעיו התפוגגו עד שנשאר חיוור ולבן לחלוטין.
היופי החיצוני הוא תעתוע שעלול להעלם כשאתה אוחז בו.

המזכרת הטובה ביותר היא הזיכרון עצמו, כי מקומן של מזכרות בסביבתן הטבעית.

בהרים הפירנאים שבצפון ספרד טעיתי בדרך. צעדתי שעות במעלה אחד הרכסים, כשמסביבי רק חיות בר ועצים. כשהתקרבתי לפיסגה כבר ידעתי שכנראה אצטרך לחזור על עקבותי, אבל קיויתי שאולי מכאן אראה דרך חדשה שתוביל אותי בכל זאת אל הכפר הבא.
כשהגעתי לפיסגה הופתעתי לראות בית בודד ניצב שם. בחצר ישבו זוג איכרים מבוגרים, ונערה אחת. גם הם הופתעו לראות אותי שם. הנערה הסבירה לי שהדרך אל הכפר שאני מחפש תהיה ארוכה ומסוכנת אם אמשיך בדרכי, וכדאי שאחזור בשביל בו באתי ואבחר בדרך הראשית.
כדאי להכיר בטעויות מבעוד מועד כדי להמנע מסכנות ונזקים מיותרים.

הבדידות היא דבר שביר מאוד, כי בכל מקום אנחנו יכולים להיות מופתעים מפגישה לא צפויה.

נהר קונטקווט בלונג-איילנד זורם לאיטו במסלול של כשלושה-עשר קילומטרים. שמו נגזר משפת הילידים, ומשמעותו "הנהר הארוך". לאורכו של הנהר צומחים אורנים ואלונים צפופים, וחיות רבות כמו שועלים, סנאים וצבאים מקימים את בתיהם שם. גם דגים גדולים שוחים בבטחה בנהר, שבחלקים מסוימים הוא רחב ועמוק מאוד.
אבל כל התושבים יודעים שהנהר הארוך והפורה הזה מתחיל בטפטוף קטן של כמה מעיינות צנועים. המים הצלולים זורמים במורדות ולאט לאט מצטברים לכדי נהר אמיתי, שזורם ומביא חיים לכל העמק שלאורכו, ולכן שומרים מכל משמר על זרימת הנהר ועל המעיינות שלו.
התמדה וסביבה תומכת יכולים לגרום לכל דבר קטן וצנוע להתפתח ולשגשג.

גם דברים גדולים וחשובים תלויים לפעמים בפרטים קטנים ועדינים שזקוקים להגנה.

הפילוסוף המדיני תומס פיין הגה תוכנית הנדסית לבניית גשר ברזל שיהיה גם יפה וגם חזק. התוכנית שלו זכתה להכרה כשחזר לאירופה בשנת 1787, ושנה לאחר מכן עמד הגשר הראשון שנבנה לפי המודל שלו, ביורקשיר, אנגליה. הגשר הפך לאטרקציה וכל מי שרצה לעבור מעליו התבקש לשלם כסף. באופן מפתיע, רבים הסכימו לשלם ולעבור על הגשר, למרות שבקלות היו יכולים לעקוף אותו ולהגיע לצד השני בלי להזדקק לו.
גשרי ברזל רבים באירופה בנויים עד היום לפי העקרון של הגשר של פיין, אבל פיין עצמו עבר מסכת חיים קשה של נדודים ובריחות, ומת בחוסר כל.
רוב האנשים מעדיפים לבחור בדרך הקלה יותר שסללו ובנו עבורם אחרים, גם אם הם צריכים להקריב משהו כדי ללכת בה.

התהילה היא אמיתית רק אם היא מגיעה אחרי המוות, וגם הגשמה של חלום אינה ערובה לחיים מאושרים.

הפניקים היו עם שכוחו התבסס על שני דברים: מסחר מפותח ומשוכלל שהבטיח את החוסן החיצוני, וחוקי מוסר חזקים ותובעניים שהבטיחו את החוסן הפנימי. המוסר הפניקי לא סבל שקרים. כדי להרתיע וכדי לשמור על טוהר החברה, היה העונש על שקר שנחשף מוות.
אבל לחוק הזה היה סעיף מיוחד שהתיר שקרים במסגרת מסחר. "ההיתר הפניקי" הזה היה מבוסס על ההבנה שמסחר מחייב לפחות את הסתרת האמת, אם לא את עיוותה, ומסחר היה עמוד השדרה של העם הפניקי ושל קיומו.
נורמות מוסריות הן גמישות ויחסיות ואינן מביעות יושר מוחלט או אמת מוחלטת.

כדי לשרוד מול איומים חיצוניים צריך לפעמים לעשות פשרות פנימיות.

במרכז הכנסים של מילאנו כולם לובשים חליפות ועניבות. למרות שאני לא רגיל ללבוש עניבות, הרגשתי שהמעמד והסביבה מחייבים אותי לכך. אחרי כמה דקות כבר לא הרגשתי כל-כך מוזר במראה המעונב שלי, ונטמעתי באווירה המכובדת.
בהפסקה יצאתי להתרענן בגינה היפה שליד הבניין. מזג-האוויר החם הכריע אותי, והרשיתי לעצמי לשחרר את העניבה ולהניח אותה בצד. כשראה את זה איש העסקים שישב לצדי, הוא עשה כמוני, וחייך בהבנה. השיחה שהתחלנו באותו רגע הובילה לבסוף לשיתוף פעולה עסקי פורה וארוך.
כשמשהו הופך לשגרתי ומוכר אנחנו מפסיקים להעריך את קיומו.

כנות יכולה להעניק לך הישגים ויתרון.

בפינת רחוב במילאנו נמצאת החנות הקטנה של לואיג'י השען. המדפים עמוסים בשעונים ישנים, ברגים וגלגלי שיניים. לואיג'י רוכן אל השולחן הקטן ועוטף את עינו בזכוכית המגדלת. הוא התחיל לתקן שעונים לפני חמישים שנה, עם אבא שלו. מהחלון שלו הוא ראה את הרחוב משתנה, בניינים חדשים מוקמים, וילדים קטנים מתבגרים.
לואיג'י יודע שהעולם משתנה. הוא יודע שרוב השעונים כבר אינם בנויים מגלגלי שיניים וברגים קטנים, אבל בזמן שחבריו המירו את עסקיהם לחנויות מודרניות, המשיך לואיג'י בעקשנות לשמור את סדנת השען שלו ולתקן שעונים של אנשים. כך נשאר לואיג'י השען המומחה היחיד כמעט במילאנו, וכל השעונים שממשיכים להתקלקל, כדרך הטבע, מוצאים את דרכם לחנותו הקטנה.
הקידמה עלולה לתקוע אותנו במקומנו, אם לא נהיה ערים לשינויים שמסביב.

כשאנחנו מתמידים בדבר שאנחנו טובים בו אנחנו זוכים למעמד ייחודי.

החניתי את הרכב במורדות ההר הגבוה ביותר באי. ליד החניה עמד בית צנוע וישן, והשלט שעליו הצהיר שיש בו מסעדה ומלון. חשבתי לעצמי שזהו המקום המוזר ביותר להקים מלון, מבודד מכל ישוב, ובמיוחד כשהוא מוזנח ורעוע.
ההר ריתק אותי לכל אותו היום. כשירדתי מהטיפוס עליו הייתי רעב ונכנסתי אל המסעדה. היום כבר ירד, והעלטה כיסתה את ההר. ניגשתי אל בעל הבית קמוט המצח, ושכרתי חדר קטן במלון הישן שלו.
אותו הדבר יכול להיראות לנו באור שונה כשאנחנו מגיעים אליו בדרך אחרת.

אפילו לקיומו של הדבר התמוה ביותר יש הצדקה, גם אם קשה לנו להבין אותה.

על חוף הים השחור עומד מבצר ענק בעל חומות אבן רחבות ועבות. בעבר הרחוק השקיף המבצר הזה בבטחה אל הים, והחיילים בו שמרו היטב על העיר מפני פלישה של ספינות הצי של העמים השכנים.
עליתי על הצריח של המבצר והשקפתי אל הים, ואל ספינות התיירות הרבות שנמצאות ממול. הספינות האלו מביאות היום אורחים מכל העולם אל העיר העתיקה וגם אל המבצר המרשים, שעכשיו הוא פתוח לכל.
לכל דבר אפשר למצוא תכלית, גם כשהיעוד המקורי שלו איבד טעם.

מושגים מוכרים כמו "פלישה" או "נצחון" יכולים לקבל משמעות הפוכה כשאנחנו מוצאים דרך נכונה יותר לפעול.

לי היה מוכשר מגיל צעיר. הוא ידע לשלוט בגופו בצורה יוצאת דופן וגילה כישורים אתלטיים מעולים. הוריו שלחו אותו כבר בילדותו אל הקרקס הסיני, כדי שיוכל לפרנס אותם באמצעות כישוריו המיוחדים.
כיום לי מטייל ברחבי העולם עם הקרקס ומשתתף בהופעות עוצרות נשימה ומרהיבות. הוא לא רואה את הוריו כמעט. הוא כבר היה בהרבה מקומות, ותמיד בהפסקות בין ההופעות הוא מסתכל על קהל הצופים. כולם נראים לו מאוד מוזרים, באופן שבו הם יושבים, מדברים, ומבלים יחד.
קל לנו הרבה יותר לבקר את האחרים מאשר לראות את הדברים המיוחדים שיש בנו.

הגשמה עצמית אמיתית כרוכה לפעמים בויתורים כואבים וקשים.

באחד מהאיים היווניים ראיתי מעבר לצוק חוף נודיסטים. כולם התהלכו שם בטבעיות מרשימה בעירום, אבל אני לא יכולתי להבחין בפרטים, אפילו שהייתי סקרן.
כי כדי לראות את העירום האמיתי הייתי צריך להתקרב, ולשם כך גם להתפשט בעצמי. לא הרגשתי נוח להיות עירום, וגזרתי על עצמי רק הצצה מרחוק, שאפילו לא סיפקה את סקרנותי.
כדי להיות חלק אמיתי ממשהו יש לוותר על מחסומים.

קל יותר להתבונן באלה שמגשימים את הפנטזיה מאשר להגשים אותה ממש.

בשמורת ילוסטון בארה"ב עומד סלע ענק במרכזה של חורשה צפופה. נופי הבראשית המוזרים של השמורה גורמים למבקרים לא להתעכב יתר על המידה על הסלע הזה.
איך הגיע סלע כל כך גדול למרכז החורשה? זה נראה כאילו הוא נפל והתגלגל לשם, אבל אין שום הר מסביב, ואין עוד סלעים שיארחו לו לחברה. המשכתי לטייל עם כולם ולהתפעם מהנופים המרתקים של השמורה הגדולה, ורק כשחזרתי הביתה נזכרתי בסלע המוזר, וסקרנותי לא שבעה עד שחקרתי וגיליתי שהוא נסחף לשם על-ידי קרחון ענק, לפני יותר מ-18,000 שנים.
כשאנחנו מוקפים בתופעות יוצאות דופן אנחנו עלולים לדכא את הסקרנות הבריאה.

מצבם הסופי של דברים לא מסגיר תמיד את הדרך בה הם הגיעו אליו.

אוכלוסיית העכברושים בחוות קואלוה התרבתה והזיקה לגידולים. הנזק היה גדול, ואנשי החווה כבר היו מיואשים, עד שמישהו הציע להם לשחרר בשטח החווה נמיות. הנמיה היא יונק קטן וזריז שניזון ממכרסמים, וכך קיוו אנשי החווה לחסל את בעיית העכברושים.
אלא שהנמיה פעילה בעיקר במשך היום, ואילו העכברושים פעילים בלילה. הטורף וטרפו כמעט ולא נפגשו ברחבי החווה, ובעיית העכברושים גם החריפה, וגם קיבלה חיזוק בדמות אוכלוסיית נמיות גדלה והולכת.
כשלא יודעים את כל הפרטים, לפעמים מה שנראה כפתרון יעיל עלול ליצור בעיה יותר גדולה.

דברים שנראים לנו הפכים מוחלטים הם למעשה דברים שמשלימים זה את זה ויכולים להתקיים יחד.

באגם הטבעי שליד המפרץ גדלים דגי מאכל. הדגים היו זריזים וחמקמקים, והתושבים חיפשו שיטה יעילה לדוג אותם. לבסוף פרשו מתחת למים גדר שחצתה את האגם. בצד אחד של הגדר פיזרו הדייגים אוכל והמתינו. הדגים עברו דרך פתחי הגדר, אכלו עוד ועוד מהאוכל הרב, עד שגופם גדל והם לא הצליחו לעבור את הגדר בחזרה.
כך השיגו הדייגים כמות נכבדה של דגים שמנים, שהיו מרוכזים רק בצד אחד של האגם, ודגו אותם בקלות.
כל אחד עלול ליפול בפח כשיודעים מהי נקודת התורפה שלו.

נדיבות-יתר עלולה להתגלות כמלכודת מסוכנת.

ביפן פגשתי את אקירה, הדייג הזקן. הוא סיפר לי איך נהרס הכפר שלו לפני שנים רבות, כשהיה עוד נער צעיר. באותו יום הוא יצא לדוג כרגיל עם אביו ודודו, והגלים הקטנים שנדנדו את הסירה שלהם ברוגע לא נראו להם חריגים תמיד היו גלים כאלה כשאקירה יצא לדוג.
אבל אחד הגלים האלה היה בעצם גל צונאמי גדול, שבלב-הים, כשהוא עובר מתחת לסירה, קשה להרגיש בעוצמה שמסתתרת בו. כשחזרו, גילה אקירה שכל הכפר שלו נהרס מאותו גל, שהתרומם לגובה של 30 מטרים כשהתקרב אל החוף, ושטף את כל מה שנקרה בדרכו.
גם עוצמה גדולה יכולה להצטבר בהדרגה עד שהיא מתפרצת.

השיגרה גורמת לנו להתרגל לטילטולים הקטנים של החיים, ולא לייחס להם חשיבות.

באחד מחופי הוואי ניצבת אנדרטה לזכר ההרוגים בגל הצונאמי של שנת 1946. 159 בני-אדם נהרגו מהפגיעה של הגל הקטלני הזה, רבים מהם ילדים. אבל הצונאמי הזה התחיל הרחק משם, באיים האלאוטיים, ואנשי הוואי היו יכולים להתכונן ולברוח מהחופים בזמן. אלא שהפגיעה במגדלור שבאיים האלואטיים הרגה שם את אנשי הצוות, ומנעה את האפשרות לשדר את ההתראה בזמן.
הכפר שנהרס בהוואי נבנה מחדש, אבל במרחק בטוח מהחוף, ושלוש שנים לאחר מכן התחיל לפעול מערך החיישנים והמשדרים המשוכלל, שמתריע באופן אוטומטי על סכנת צונאמי מתקרבת.
במקרים רבים, אסונות טרגיים הם אלה שדוחפים את האנושות להמצאות ולהתקדמות טכנולוגית.

כשקיימת אפשרות של סכנה, כדאי להיזהר ולהתרחק מראש.

כמו כל עיירה, הצורך בהתחדשות ובקידמה לא פסח גם על קודי, שב"מערב הפרוע". התושבים הותיקים ידעו שהחיים מתבססים ומשתפרים כל הזמן, אבל היה חבל להם להרוס את הבתים הישנים ואיתם את המורשת והנוסטלגיה. לבסוף הם הגו רעיון: הם אספו כמה ממבני-העץ והחפצים המקוריים, והקימו איתם מחוץ לעיירה אתר תיירות משגשג, ייחודי ומרתק בשם "Old Trail Town".
אין תכלית לקשיים אם הם לא מביאים לשיפור ולחיים טובים יותר.

גם לדברים ישנים אפשר למצוא ערך, אם חושבים באופן יצירתי.

כמו בכל עיר גדולה, גם ברחובות של סן-פרנסיסקו יושבים קבצנים ומבקשים מהעוברים ושבים שיתרמו להם כמה מטבעות. הם מספרים על כך שהם חולים, או עניים, ופונים לרגש הרחמים של האנשים שחולפים על פניהם, ומבינים שבאמת יש כאלה שהגורל לא היה טוב אליהם.
אבל פתאום ראיתי שם קבצן אחד מסוג שונה. הוא היה שמח ומחוייך, וכתב בשלט שהניח לרגליו את האמת הכנה שלו: "אני לא חסר-בית. אני רק רוצה להתמסטל ולהנות. אני מבטיח לבזבז כל אגורה על בירה ועשבים טובים". ולמרות שהוא לא מבקש רחמים, הכנות של הקבצן הזה מצליחה לפתוח את הלב והארנק של הרבה אנשים.
כנות של אדם אחד עלולה לגרום, לפעמים שלא בצדק, לחוסר אמון כלפי אנשים אחרים.

אמת יכולה להביא הצלחה רבה יותר מכל שקר.

כשטיילתי באחד הכפרים בהונגריה, הרעישה פתאום את הרחוב השקט תהלוכה ססגונית. האנשים שם לבשו בגדים צבעוניים ויפים, ושרו שירים בקול גדול. לא ידעתי מה בדיוק קורה שם, אבל זה נראה שמח וצבעוני, וזה נראה לי כמו חג יפה. כשהתקרבו אלי הם הזמינו אותי להצטרף אליהם, וכשצעדתי איתם מצאתי את עצמי מפזם יחד איתם שירי-חג מהילדות שלי, ומחייך מסיבה שאני לא יודע עד עצם היום הזה.
אנחנו נוטים להשלים את הפרטים הלא ידועים לנו על-סמך תבניות מוכרות.

שמחה אמיתית יכולה לסחוף אנשים ולגשר בין מכשולים של שפה ותרבות.

למרות שנהניתי מהנוף בכבישים הצרים והרטובים שבמעלה ההר, ידעתי שאיבדתי את דרכי. לבסוף עצרתי בצד הדרך כדי להתבונן במפה ולנסות להבין היכן אני. אבל כשרציתי להמשיך בנסיעה, גיליתי שגלגלי המכונית נתקעו בבוץ הרך, ולא יכולתי לצאת משם.
מהבית הבודד שעמד שם יצאה לפתע אישה מבוגרת, מנופפת בידיה, וצועקת בשפה שלא הבנתי, ובחיתוך דיבור חד. התעלמתי מגעירותיה, עד שהלכה משם בחזרה הביתה.
לאחר חצי דקה היא יצאה שוב, אוחזת בידה חבל עבה. כשראיתי את הרכב של מי שהתגלה כבנה מגיח ממעלה הכביש, הבנתי שבעצם ביקשה לעזור לי. הודיתי לשניהם בתנועות ידיים חמות ומתנצלות.
צריך להיזהר כשמייחסים למישהו כוונות רעות. לפעמים האשמה היא בקושי שלנו להבין אותו.

עזרה הדדית היא שפה בינלאומית כי היא מבוססת על מעשים, ולא על מילים.

מנזר מונטסראט הוקם על ההר הגבוה ביותר בשפלת קטלוניה. קשה לטפס ולהגיע לפסגת ההר, ובכל-זאת, המוני תיירים מכל רחבי העולם מבקרים במנזר כל הזמן. הם מתפללים, מאזינים למקהלת הנערים, מבקרים במוזיאון הייחודי, ורוכשים את הליקרים המיוחדים ששמם נודע בכל העולם. כך מצליח המנזר להמשיך ולפעול הן כמרכז רוחני, והן כאתר תיירות.
כשיש לך משהו מיוחד להציע, אנשים יתאמצו וימצאו את הדרך להגיע אליך.

גם כדי לקיים חיי רוח, תמיד יש צורך במידה מסויימת של חומריות.

תודה.

בכל בחירה שלנו אנחנו זוכים במשהו, ומפסידים משהו אחר. אבל כל יום הוא מסע חדש, ובכל מסע חדש אפשר לבחור בדרך אחרת וללמוד דברים אחרים.

* עמוד זה עדיין ריק *