איורים

איור הוא לא סתם ציור. הוא משתלב בהקשר מסויים – גם של נושא, גם של טקסט, וגם של סגנון ואווירה שהיצירה מנסה לשדר, דרך השילוב הייחודי הזה של הקו והמילה. לכן, הדוגמאות כאן ייראו יותר כמו ציורים, ופחות כמו איורים. המשמעות היא שהם יהיו מנותקים מההקשר, מהמסר הכללי ומהחיבור לנושא ולטקסט. אנסה להשלים את זה עם תיאור קצר, אבל בסופו של דבר, האיורים שבחרתי כאן ממחישים בעיקר מגוון של סגנונות וטכניקות. תהליך איור, ובמיוחד איור לספר (ולא רק ספר ילדים), הוא דיאלוג בין הכותב למאייר, במטרה ליצור יצירה שלמה ואחידה – ורק מתהליך כזה תוכל לצאת תוצאה שהיא גם ייחודית וגם נכונה.

במסגרת סדרת הצבעים של "מוטיב" למדתי ש"צהוב" הוא כינוי בסלנג הצבאי לחייל "מורעל", מלא במוטיבציה, הראשון להתנדב, להשתתף ולהסתער. הטקסט הוביל אותי לאיור של החייל שלא יחזור הביתה. וכמתבקש, איור נוסף עסק בסרט הצהוב שמאז אוקטובר הארור עוטף את העוטף.

מה שנשאר מחופשה הוא זיכרון אחד, של חפץ או מצב אחד, בעיקר מצב רגשי אחד - והוא לא בהכרח משהו שקרה באמת. ועם הזמן הקווים הופכים מטושטשים, הצבעים הופכים דהויים, וזאת הסיבה שבחרתי בסגנון הזה של צבעי העיפרון.

הספר עוסק בחללי צה"ל ומעט גם בהלומי קרב. הסיפורים מרחפים ברגישות ובסוריאליזם עדין של בין החיים והמוות, וזאת ההתרחשות, ובעיקר התחושה שניסיתי להביע באיורים. היה לי חשוב גם להביע את אחידות הגורל של שני החיילים - הלוחם הקרבי וחייל העורף.

ניסיתי להעביר באיורים לספר הזה את אותה תחושה של שבריריות החיים, התחושה שהכל יכול להתהפך ברגע פשוט אחד שבו הכל נראה שלם ושליו. זאת התחושה שהיתה לי כשקראתי את הספר, ומתוכה בחרתי את הסגנון החצי מרוסק ומפורק של הדמויות באיורים, ובו בזמן גם את הסצנות שבעיני הן על הגבול שבין הרוגע לעצב.

הסצנות לקוחות מתוך הסיפורים, הסגנון מבטא את תחושת החרם – דמות עם ראש גדול ממחשבות, גוף קטן ומכווץ, ועולם שמביע את החוויה הפנימית שלה: מכופף כך שהוא נרתע, מתרחק ומאיים להתנתק ממנה.

כמו השיר והסיפור, גם האיור מנסה לחבר את מרחקי מאה השנים להתרחשת אחת מאוחדת, שכל צד בה מקיים את הצד השני.
הצעירים של אז בדגניה והצעירים של היום בחוף הכנרת; החיים במערה בעתיד ליד העיר הצפופה של היום; ההריסות של היום ושיחזור הבנייה בעתיד; הסבתא והילדה שהיא הייתה מרחק הזמן מצטמצם ברצף הקשר של הזמנים.

בכל שנה אני במרתון של יצירת קרוב ל-80 איורים בזמן קצר מאוד.

תחרות הכתיבה הארצית לילדים היא תחרות שייסדה וניהלה במשך 15 שנים המשוררת והסופרת ריקה ברקוביץ'. עם מותה הפתאומי של ריקה בשנת 2019, לקח על עצמו אלירן דיין – סופר, יזם ומו"ל – את המשך הפעלת התחרות, ומאז היא נקראת על שמה של ריקה.
התחרות פתוחה לכל המגזרים, העדות והתרבויות, ומהווה מפגן העצמה וכבוד לילדים היוצרים, וגשר בין כל המגזרים של תלמידי ישראל. בכל שנה מופק ספר שכולל את כל היצירות הזוכות (כמניין שנות המדינה). כל יצירה מתכבדת באיור ייחודי.

הנה כמה דוגמאות מהתחרות של שנת 2021.

הגיליון אמנם עסק במשחקים, אבל הוא כלל שירים וסיפורים מאוד רציניים, ולא תמיד קלים. בחרתי בצבעים רכים וקווים עגולים כמו התמימות שבה אנחנו חושבים על משחקים, ובמקביל הבעה נקייה ומינימליסטית כמו החדות של חוקי המשחק, ובמקרים רבים גם של תוצאותיו.

עבודת האיור כאן נבנתה (אחרי תהליך של סקיצות מילוליות ומצויירות) מהתאמה קפדנית של קרעי נייר צבעוניים. זאת טכניקה מאוד מינימליסטית, והיא היתה מתאימה לאופי התלוש והמתפרק, לטישטוש הצורה הברורה, ולאיבוד הפרטים – כל מה שמתרחש כשמתרחקים.

זה היה גיליון עם טקסטים עמוקים, מרגשים, לפעמים גם קשים.

ההתלבטות שלי כמאייר היתה האם להשאיר את האנשים "השקופים" של החברה המודרנית שקופים בציור, או דווקא לתת להם צורה, אישיות וצבע.

האם להשאיר אותם במצבם, או להעניק להם את חייהם המלאים, את זכרונם ואת הגשמת חלומותיהם.

הטקסט, בניגוד לאיור, זורם בזמן, ולכן גם זורם במרחב ובתודעה. הטקסט יכול לתאר התפתחות, התהוות, זכרון ועתיד. האיור, לעומתו, צריך לעשות את זה בצורה סטטית, כביכול.

לכן, בהחלטה מודעת, השארתי את השקופים כמו שאנחנו רואים אותם - קווים מקוטעים, דמויות חסרות זהות, כמעט אוסף אקראי של קווים שמשתלבים באוויר או ברקע.

הרקע היה כאן בעצם הסיפור.

בכיוון הזה שבחרתי, הרקע הוא אנחנו, ואנחנו המקום בו חיים השקופים. אבל ניסיתי להשיג באיורים יותר מזה: בכל איור הרקע הוא אולי הרקע ה"טבעי" שבו הדמות פועלת, אבל בו בזמן הוא גם החלום שלה, המקום שבו היא היתה רוצה להיות, המקום שמשלים את חייה - לא כקווים כמעט בלתי נראים, אלא כדמויות שלמות, צבעוניות, כמונו, כמו שהם באמת.

כאן בחרתי באיורים בסגנון פשוט ונקי - בלי צבעים, וכמעט בלי קווים מיותרים. הכל עגול ורך, למרות שהקו שחור. כי המציאות ששקר לבן יוצרת היא פשוטה ורכה יותר, וגם פחות צבעונית.

אבל השקר הלבן מעוות ומסתיר חלק מהמציאות, ולכן בכל איור בגיליון יש מריחת צבע, כתם כמו-לבן, שנראה כמו צנזורה, אבל בדיוק כמו צנזורה הוא לא רק מסתיר, אלא יוצר פתח לספקולציות ומשמעויות נוספות.

כתם כזה יכול להסתיר למשל את זהות האישה, כי לא באמת חשוב מי היא. היא יכולה להיות אחת משתיים לכל הפחות (לפי השיר שאיירתי), ואולי יותר משתיים, אולי כל אחת, כי השיר הרי עוסק בתחושה מתמשכת, ולא רק בסיפור קונקרטי. כתם כזה מסתיר את הכדור שביד, כי אולי זה לא באמת כדור – כי בסיפור שאיירתי משחק הכדורסל הוא רק סיפור כיסוי לסיפור אהבה יצרי וסודי.

מהר השתיקות, אם לא הרווחים המתוחים האלה - הרווחים שדווקא הם מעניקים את המשמעות השלמה. בחרתי באופי מנימליסטי של קו מקוטע, של שתיקות הקו.

בכוונה נושא הגיליון לא הוגדר כ"בגדים", כי את העור אנשים מכסים בעוד מגוון של דברים. וככה גם בחרתי לאייר - כשבתפקיד הכיסוי לגוף האנושי (הסמלי, האמורפי והכללי) מופיעים חפצים שלא קשורים לביגוד, אבל כן קשורים לטקסט או לתחושה שבתוכו, והם אלה שמשלימים את הריקנות של הגוף הזה לכדי דמות.

איך אנחנו תופסים את עצמנו? איך אחרים תוספים אותנו? איך התפיסה של האחרים אותנו מושפעת מתפיסתנו העצמית? וחוזר חלילה, אין סוף ללולאת הדימוי הזו, והכל קשור להכל. כך גם באיור - הקו הוא רצוף, קושר ומחבר בין מחשבות ותפיסות, והמשמעות נוצרת מהצורות שאנחנו צובעים במחשבתנו לרגעים.

איור השער מציג פרשת דרכים אבל בלי דרך "נכונה" (כי הדרכים דומות והשלט נפל)
אבל כל אחד מהאיורים בגיליון מציג את אותה פרשת דרכים, רק שהפעם הדרכים אינן דומות. כל אחת היא האפשרות האחרת שנפתחת מתוך מה שמתואר בטקסט, מתוך מה שמוצב בפרשת הדרכים.
גן עדן לעומת מסע בשממה, כפר שליו לעומת שדה קרב, חציית ים סוף לעומת חזרה לאחור - כל רגע היסטורי שהיה יכול להתרחש אחרת בגלל בחירתם של בני האדם, היה יכול לשנות לחלוטין את חייהם של בני האדם. ואנחנו לפעמים שוכחים את זה, כמו שהצביעה באיורים כמעט דוהה ונמחקת.