רובי גורדון - הכתבים האבודים

גשר מעריב – הנחת אבן פינה

גשר מעריב, או בשמו הרשמי גשר הנשרים, יאפשר נסיעה חופשית לאורך דרך בגין (דרך פתח תקווה לשעבר) מעל מפגש הרחובות המחומש עם רחוב יצחק שדה, קרליבך ולינקולן.
הגשר יהיה עשוי מפלדה ובטון, אורכו כ-200 מטר, רוחבו 8 מטר, וגובהו 4.65 מטר.

על הפקת טקס הנחת אבן הפינה הופקד צוות מקצועי ומיוחד של העיריה, מחלקת טקסים, מדור אבני פינה – הלא הם צולזנמיכר, רזניק, ומזרחי.

דחיית מועד

לצערנו, טקס הנחת אבן הפינה נדחה.

מעשה שהיה כך היה.

לפתע נזכר צולזנמיכר שלא יוכל להגיע בזמן. זה האחד בספטמבר. יהיו המון פקקים.

"למה פקקים?"

"מזרחי, סגרתם את כל העיר! הכל פקוק. איך אני אגיע לטקס?"

"יש לך מכונית גרמניה!"

"שששש! היא לא גרמניה"

"היא לא גרמניה?"

"היא גרמניה, רזניק, אבל לא מיוצרת בגרמניה. היום הכל מיוצר בסין"

"אבל צולזנמיכר, הגשר שלנו לא מיוצר בסין"

"הגשר שלנו, מזרחי, הוא רק שלנו!"

"אבל מה עם כל האנשים שהזמנו לטקס?"

"מזרחי, תוציא הודעה לכולם שלא יבואו. נעשה את הטקס ביום אחר. שיהיה פחות עמוס"

"אבל צולזנמיכר, אם נגיד לכולם לא לבוא, אז לא יהיו פקקים!"

"מזרחי, מה אומר לך התאריך 'אחד בספטמבר'?"

"מניחים את אבן הפינה לגשר"

"רזניק, תגיד לו"

"מניחים את אבן הפינה לגשר"

"רזניק, אין לך ילדים, נכון?"

"אפילו לא אישה"

"בדיוק"

שם מכובד

כשבונים גשר, צריך למצוא לו שם יפה. שם מכובד ומרשים, כמו שהגשר מכובד ומרשים.

מעשה שהיה כך היה.

"מה עם 'גשר צולזנמיכר'?"

"מזרחי, אתה מחמיא לי, אבל לא מחמיא לעצמך עם זה. אל תדבר שטויות"

"לא אמרנו שנקרא לו גשר נשר?"

"מי זה אמרנו, רזניק? אתה ומזרחי? איפה אנחנו ואיפה נשר? מה הקשר?"

"אתה זוכר איך השגנו את החוזה של הבטון עם נשר?"

"שששש רזניק! לא כולם צריכים לדעת"

"זה גשר העשור, צולזנמיכר! זה גשר עם חזון! זה גשר בין העולם הישן לחדש! גשר של גיבורים!"

"מזרחי, אתה יודע גם להיות רגוע, או שאצלכם תמיד רק צועקים?"

"נו צולזנמיכר, אתה לא מקשיב. זה גשר של נשרים. תגיד שזה על שם הגיבורים הנשרים של צהל הגיבור. מנשרים קלו, מאריות גברו, ובבניין בטון ננוחם!"

"חוזה זה חוזה. חוזים צריך לכבד"

"בדיוק"

"תגיד, רזניק, הבת של ההוא מנשר, היא פנויה? אני צריך כלה לבן שלי"

בעייה טכנית קלה

בכל פרויקט גדול מתגלה בשלב מסויים בעיה קטנה, אך מאוד יסודית ומאיימת.

מעשה שהיה כך היה.

בדיוק בזמן הפסקת התה של אחרי הצהריים, פרץ רזניק למשרד של צולזנמיכר כרוח סערה, ואחריו מזרחי מנסה להדביק את צעדיו.

"יש לנו בעיה צולזנמיכר!"

"דווקא עכשיו? אני שותה תה"

"כן"

"מה הבעיה?"

"אנחנו עושים הנחת אבן פינה לגשר"

"נו"

"זה גשר"

"רזניק, אני שותה תה. הבעיה. מה הבעיה?"

"זה גשר, צולזנמיכר. זה לא בניין. אין לו פינות. איפה מניחים אבן פינה?"

"בעיה"

"בעיה"

"מזרחי, תביא את השרטוטים"

"איפה השרטוטים"

"אני יודע? במחלקת שרטוטים"

"איפה זה מחלקת שרטוטים"

"מאיפה שאני אדע? תשאל את מחלקת הנדסה"

"איפה זה מחלקת הנדסה?"

"מזרחי, כמה זמן אתה עובד פה?"

"אני עובד פה, לא במחלקת הנדסה. אם הייתי עובד במחלקת הנדסה לא הייתי פה"

"רזניק, אף פעם לא הנחת אבן פינה?"

"לא"

"לא לגשר, או לא בכלל?"

"בכלל"

"בעיה"

"בעיה"

"טוב. צריך לחשוב. מזרחי, תביא את הדבר הזה שתמיד עוזר לכם לחשוב"

"מה, המחשב עם האקסל?"

"לא, הקפה השחור עם הל"

הרמת כוסית

גם כשעובדים קשה, אין ברירה לפעמים להפסיק, כשהחיים מציבים בפניך משהו חזק יותר מכל שיגרה אפורה.

מעשה שהיה כך היה.

בעודו טרוד בעניינים הרבים ההכרחיים למען שלמותו של הטקס, הטרידה פתאום את צולזנמיכר איזו מחשבה מטרידה.

"אני לא יכול לחשוב ככה. מה זה הריח הזה, רזניק?"

"ריח? אה, אולי זה מהחלון למטה, מחלקת ביוב"

"לא, לא, רזניק. זה מהשקית שלך"

"אה! כן. מזרחי קנה לנו קצת כיבוד לאחר כך, להרמת כוסית"

"הרמת כוסית? עוד לא היה הטקס, רזניק"

"צולזנמיכר, שנה חדשה בפתח. קבענו הרמת כוסית לשנה החדשה, שכחת?"

"נו, שנה חדשה והעבודה לא נגמרת. אבל עכשיו כבר אי אפשר להמשיך ככה עם הריח הזה. תמזוג לנו מיץ אשכוליות ותפתח את השקית, רזניק"

"צולזנמיכר, אולי תתן כמה מילים לשנה החדשה..."

"רגע, מזרחי, מה אתה תמיד מתנפל ככה בזמן הלא מתאים"

"זה הזמן המתאים, צולזנמיכר. השנה החדשה בפתח! הרמנו כוסית!"

"מזרחי, עוד רגע. תן לגמור את הרוגעלך. איך אני יכול לדבר עם רוגעלך בפה?"

"אבל הנה, אתה מדבר עכשיו!"

"צודק. טוב, רבותי! שנה חדשה בפתח! שנה של התחדשות! שנה שבה נחגוג עם מהפכה תחבורתית פורצת דרך!"

"אה, פורצת דרך - הבנת את משחק המילים, מזרחי?"

"שששש, רזניק! אני מדבר"

"שנה שבה נוכיח שוב שלא עבור עצמנו אנחנו עמלים כאן, אלא למען הציבור הגדול שאותו אנחנו משרתים! הציבור שממנו באנו ואליו אנחנו הולכים, ואלינו ואל ארנונתנו הוא נוסע במכוניות חדישות, שחולפות בגשר פלא גדול מעל לרמזורים! מרחפות באוויר הצלול כמו אווירונים קטנים וחדישים! כמו ציפורי שיר חופשיות! כמו..."

"אבל צולזנמיכר, זה רק אבן פינה. זה שנים עד שיהיה הגשר..."

"מזרחי, תתרכז במה שחשוב"

"חזון, מזרחי, חזון!"

"שששש רזניק, מה אתה מדבר על חזון? חזון זה עבודה נורא קשה. וגם כפוית טובה, רזניק, תדע לך. חזון זה עבודה אולי של ראש עיר. אתה רוצה עבודה קשה וכפוית טובה?"

"לא"

"אתה רוצה להיות ראש העיר?"

"חס ושלום"

"אז אל תדבר על חזון. שלא ישמעו אותך למעלה"

"אז במה שמזרחי יתרכז? מה חשוב?"

"בטקס, רזניק, בטקס. כל אחד והצרות שלו. הטקס זה הצרה שלנו. זה מספיק"

"שנה טובה, צולזנמיכר!"

"שנה טובה, מזרחי. וכל הכבוד על הרוגעלך!"

"יש גם בורקס"

"זה עם גבינה, הבורקס?"

"כן"

"חבל. יש לי כולסטרול"

"יש גם תפוחי אדמה"

"זה לא חשוב. הרופא בכלל לא מרשה לי בורקס".

דחייה של הדחייה

יש רגעים בחיים, שבהם הסמליות משתלבת באופן כמעט מושלם עם המציאות. שבהם האירוניה מרימה את ראשה כמו עמוד בטון חזק ומרהיב. ושבהם כל זה קורה, באופן סמלי ואירוני, ממש ברגע האחרון.

מעשה שהיה כך היה.

בעודו טרוד בשיחת טלפון קריטית ורגישה, בנסיון להיזכר האם השנה ארוחת החג תהיה עם הצד שלו או של אשתו, פלשה למשרדו של צולזנמיכר המציאות העגומה, בדמות עיניו המנומסות אך נחושות של רזניק.

"אני מפריע?"

"רק רגע, חכי על הקו. רזניק, למה אתה תמיד שואל בדיעבד ולא למפרע?"

"מה?"

"כבר הפרעת, אז מה אתה שואל אם אתה מפריע?"

"למפרע ובדיעבד זה אותו דבר. זה לא ההיפך, צולזנמיכר"

"מה?"

"אז אני מפריע?"

"להיפך. מותק נדבר על זה עוד מעט. יש לי עבודה פה"

"מה?"

"לא אתה, רזניק. זאת אשתי בטלפון. כנס כנס נו"

"צולזנמיכר, יש בעיה"

"עוד פעם בעיה? כל הזמן רק בעיות אצלך. למה אתה אף פעם לא נכנס אלי ואומר: צולזנמיכר, הכל עובד, הכל נפלא, אין שום בעיות, והשנה בכלל לא צריך להכין קומפוט לשום ארוחה ונשב בבית בשקט לראות חיים שכאלה. אה? למה?"

"מה?"

"הבעיה, רזניק. מה הבעיה?"

"דחינו את הטקס, אתה זוכר?"

"נו?"

"דחינו ל-30. אבל זה סוכות. איך אפשר לעשות טקס בסוכות?"

"ה-30 זה סוכות?"

"בערך"

"תחליט רזניק, סוכות או לא סוכות? אני צריך לדעת למתי הקומפוט"

"זה חול המועד, צולזנמיכר"

"אז זה חול או שזה מועד? מה זה חול המועד? איך אפשר לעבוד ככה? איפה מזרחי?"

"מה הוא קשור?"

"הוא מבין בזה"

"במה?"

"נו כל העניין הזה של חגים ומועדים ומסורת ישראל. מזרחי!"

"מה אתה צועק, צולזנמיכר? אני פה במטבחון"

"שמעת את רזניק, מזרחי?"

"שמעתי"

"נו?"

"הוא צודק, צולזנמיכר. זה חול המועד סוכות. כולם יושבים בסוכה"

"מזרחי, מה יותר חשוב? סוכה שתתפרק עוד שבוע, או גשר בטון שיעמוד לנצח? מה יותר חשוב, העבר או העתיד? חיים שכאלה או קומפוט?"

"מה?"

"לא חשוב. רזניק, מתי אין חג סוף סוף?"

"אחרי החגים, אני חושב"

"מזרחי, תעזור לו"

"אוקטובר"

"אוקטובר?"

"סוף אוקטובר. אני חושב"

"שיהיה אוקטובר. ותזכור שהפעם אני ויתרתי"

"מה?"

"לא חשוב. תשנה לאוקטובר, נו. סוף אוקטובר. עכשיו יש לי טלפון לעשות"

"צולזנמיכר"

"מה עכשיו, רזניק?"

"שבוע הבא, אחרי החג, עובדים כרגיל או יש גשר?"

סדר ציבורי

בימים של פחד וחוסר וודאות, חשוב לא להיכנע למצב ולהמשיך לשמור בקפדנות על סדר ועל תפקוד בריא.

מעשה שהיה כך היה.

עוד לפני שהספיק צולזנמיכר להניח את תיק העור היוקרתי שלו על הכיסא הנוסף שנלקח פעם בתחבולה מחוכמת ממחלקת ערים תאומות ומאז נשמר בקפדנות בפינת המשרד, קם לקראתו רזניק בעיניים נרגשות.

"אתה בסדר, צולזנמיכר?"

"למה שלא אהיה בסדר?"

"התקשרתי אליך, לא ענית"

"מתי?"

"הבוקר, בשמונה אחרי החדשות"

"אבל עדיין לא הגעתי למשרד בשמונה"

"בדיוק"

"אז למה אתה מתקשר אלי?"

"דאגתי לך"

"רזניק, התחתנתי איתך ולא סיפרו לי?"

"לא, אבל המצב בימים האלה קצת מדאיג"

"מזרחי, מה המצב באמת? כל המוזמנים מעודכנים בשינויים?"

"אה... אז זהו, צולזנמיכר, שיש איזה שינוי באמת"

"מה הפעם, רזניק, יש עוד חג שמזרחי לא לקח בחשבון?"

"לא, צולזנמיכר. אמרתי לך, זה המצב"

"איזה מצב, רזניק? איזה מצב? המצב הוא שיש לנו טקס שדחינו כבר פעמיים. בוא נגמור עם זה, רזניק. יש לי יום נישואין על הראש עוד חודש"

"מזל טוב"

"תודה, מזרחי"

"שתזכו לעוד שנים ארוכות של אושר"

"תודה, מזרחי"

"ונחת ושמחה גדולה ואהבה"

"מזרחי, זה יום נישואין, לא חתונה. טיפה הגזמת"

"אבל המצב, צולזנמיכר. המצב הבטחוני. הטרור. האינתיפאדה. אנשים נדקרים ברחובות כל יום. המשטרה לא מאשרת אירועים המוניים"

"המוניים? כמה אנשים הזמנת לטקס, רזניק?"

"לא יודע, היתה לנו רשימה איפה שהוא. מזרחי, היא אצלך, לא?"

"רגע רגע, עזוב את זה מזרחי. מה זאת אומרת? ממתי המשטרה מאשרת או לא מאשרת לנו דברים? בשביל מה יש לנו את מחלקת בטחון כאן?"

"מחלקת בטחון אמרו שהמשטרה צריכה לערוב לבטחונם של האורחים"

"נו אז שתערוב, מה הם פתאום גם מחליטים למי לערוב ואיפה? מי מינה אותם לזה?"

"הם אחראים על הסדר הציבורי, לא?"

"מזרחי, אתה יודע מה זה סדר ציבורי? זה שכל אחד יהיה אחראי לעשות את התפקיד שלו בלי לבלבל את המוח של האחרים. זה סדר! יש מחלקת טקסים, יש מחלקת שלטים, יש מחלקת בטחון, יש מחלקת ביוב"

"מה הקשר לביוב?"

"נו אתה רואה? תאר לך שהם יחליטו פתאום שהם לא מאשרים משהו? איזה אסון זה יהיה"

"צולזנמיכר, אנשים נרצחים ברחובות. זה חיי אדם, זה מסוכן, זה לא ביוב"

"מזרחי, ביוב זה לא חיי אדם? היתה לך פעם דליפה של ביוב ליד הבית?"

"לא זוכר"

"אם היתה לך, היית זוכר. מזל גדול ששטרקוביץ' מהביוב אצלי בזכרון של הטלפון"

"אז מה נעשה, צולזנמיכר?"

"כל אחד יעשה את העבודה שלו, מזרחי. שטרקוביץ' יעשה ביוב ואנחנו נעשה טקס הנחת אבן פינה. נעשה טקס יפה, ואז נחגוג יום נישואין. תתקשר לברזני ממחלקת בטחון ותגיד לו שידבר עם המשטרה שלו, ושאנחנו לא ניכנע לשום טרור וסחטנות ואיומים"

"אבל צולזנמיכר, זה איומים אמיתיים של הערבים"

"אני לא מדבר על הערבים"

© רובי גורדון, אוגוסט-אוקטובר 2015